שטייגן פורטל עולם התורה
בזקים
עכשיו באתר שטייגן
102 אורחים
רבנים

הגאון רבי אשר אברהם הכהן זצ"ל

7/12/2009

מבן גארדן עד בני עייש

בשמיטה הוא היה עומד ומכריז בקול רם ובשמחה של מצוה: "הפירות של שדי הם הפקר, וכל הרוצה יבוא ויקח!!!" * בכל דרכיו, היה מלווהו הטבעי - 'סל-הספרים' המפורסם, הכולל חומש, ש"ס, תהלים, ספרי מוסר ועוד ועוד * נהג יום יום לומר שיר-תודה לבורא עולם על כל החסדים שעשה עמו ועם בניו ונכדיו. הוא היה מונה אחת לאחת את כל הטובות שגמל עמו * הרה"ג רבי אליהו כהן שליט"א מטבריה, פורש בפנינו מעשים מופלאים על אביו הגאון רבי אברהם אשר הכהן זצ"ל מח"ס "תולדות יוסף" שיצא לאחרונה מכתב יד 

 

עיירת הולדתו של רבי אברהם היא בן-גרדאן אשר בדרום תוניסיה, המדינה הקטנה שבקצה צפון אפריקה, המשתרעת בצפונה ובמזרחה לאורך חופי הים התיכון, לירכתיה מזרחה – ארץ לוב, ולמערבה – אלג'יריה הגדולה. עיירה כמעט לא-נודעת זו, בן-גרדאן, סמוכה היא לגבול לוב, ומרחקה קטן מן האי הנודע ג'רבה, השוכן אל מול חופה המזרחי של המדינה הים-תיכונית.

 

שקידתו והתמדתו בלימוד התורה

נפש הבן חשקה מאד בתורה והוא הקדיש לה את כל עתותיו. שם היה לילות כימים והוגה בה בשקידה מרובה; ובעת שבני גילו היו יוצאים, בשעות הפנאי, למשחקי חברה עליזים ומקפצים בין שבילי עפר מצהיבים או בינות לשיחים ומאחורי קירות האבן של בתי העיירה השקטה, הוא היה יושב ספון בתוך חדרו וכל מעייניו נתונים ללימוד התורה. דבקותו הרבה של הנער בעסק התורה היתה לשם דבר, והכל היו משתאים לו, ואף ערביי הסביבה, אשר לא מבני ישראל המה, ראו בו דמות ראויה להערצה, והיו מכנים אותו: 'איש קדוש, מדבר עם אלהים!'. עוד בהיותו ילד זכה לחדש חידושים, ואף להעלות על הכתב מפרי בכוריו. בהקדמתו לספר זה הוא כותב בזו הלשון: "הנה אנכי הקטן שבקטנים, גם שידעתי מך ערכי שאין ראוי לי לחבר חיבורים, עמד לנגדי גזרת החכמים והמורים, שלא לאבד שום חידוש מהחידושים, גם שהוא קל שבקלים, כי יהיה לפחותים כמוני בחכמה ובשנים ולא לחכמים הרשומים. וממילא מובן, כי אין אדם חייב אלא כשיעורו, וגם שימצא טעויות בלשון וברעיון תדונו אותי לכף זכות, כי רובם ככולם גירסא דינקותא הם".

 

שח חברו לספסל הלימודים: שני עילויים היו בכיתתנו, הלוא הם מר אביך וחבר נוסף. ובעת שהיתה נלמדת בכיתה סוגיה סבוכה, הדורשת מאמץ מחשבתי רב, לא היינו מוצאים את ידינו ואת רגלינו בתוך מבוכי הסוגיא, ומתקשים היינו להשיב על שאלות הרב. אבל ידענו את הכתובת. היינו פונים בבקשה לעזרה אל אביך או אל אותו חבר, וברגעים ספורים הם היו מסייעים בידנו לבוא אל הבנת הסוגיה. וכשמוע הרב את תשובותינו לשאלותיו, לא הטעתה אותו עינו החדה והבוחנת, והיה מפטיר: "לא, לא מידכם באו התשובות. בלי ספק, מפי שניים אלה שמעתם את הפתרונים!" "במסכת שבה עסקנו" - הוסיף בן-שיחי כממתיק סוד - "היה אביך הרחק הרחק מאתנו!"

 

מרביץ תורה בישראל

בלהט אהבתו הבלתי פוסקת ללימוד התורה, שהיתה בעיניו חזות הכל, חפץ היה בכל לבו ובכל מאדו להרחיב את מעגל היושבים ועוסקים בתורה. טוב־עין היה עוד משחר ילדותו, גם בתחום הזה, ובד בבד עם שקידתו הבלתי נלאית בתורה הוא השקיע את כל מרץ נעוריו גם בהקנייתה לאחרים. הוא היה מקהיל ילדים ונערים, בגילאים שונים, מבלי להפלות בין אחיו הקטן לבין ילדו של שכן או בן בלתי נודע, ומאיר את עיניהם בתורה. בני נוער רבים מבן־גרדאן היו חבים לו את ידיעת האל"ף בי"ת, את שינון המקרא, ואת הבנת הגמרא. ילד שהיה מתקשה, למשל, בלימוד הגיית האותיות, היה לו מו"א לעיניים. באורך רוח עד אין קץ, היה יושב ומשנן לו את הדברים שוב ושוב, ולעתים בדרכי תחבולה שונות, עד שהילד קרא היטב את הכתוב בספר.

 

נישואיו

משאת נפשו של מו"א כל הימים היתה לשאת לאשה בת תלמיד חכם. והנה באחד הלילות, אמו הצדקנית מרת מברכה ע"ה, רואה בחלומה את בנה מדליק שני נרות בבית רבנו משה כלפון הכהן זצ"ל, ראש אב בית דין בג'רבה. היא הקיצה משנתה והנה חלום. אך לבה הנפעם עדיין אמר לה כי לא חלום שוא הוא. היא סיפרה את חלום־הלילה לרעותיה, וכולן פה אחד אמרו לה: "אשרייך מברכה, מה נעים גורלך! הלוא זה פתרון חלומך. בבית רבי כלפון, עתידו של בנך. שם הוא ימצא את בת זוגו". והאם הנרגשת לא התמהמהה. בנעוריה בית אביה, הייתה גרה באי ג'רבה, והיא הכירה הכרות רבת השנים את המשפחה וידוע ידעה כי נמצאת בבית רבי כלפון אשה כבת גילו של בנה. עלושה שמה, ולימים נוסף לה השם רחל. הלוא היא נכדתו של הרב הנערץ, בתו היתומה של רבי אברהם מגוץ הכהן זצ"ל. והאשה - כלילת המעלות והמדות, צנועה ויראת ה'. היא מיהרה אל בית רבו של מו"א, ושתפה אותו בדבר החלום, ואחר שטחה לפניו את בקשתה הצנועה, כי יואיל לשלוח בשמה ובשם בנה מכתב־בקשה לשידוך אל בית רבנו כלפון בג'רבה. המכתב נשלח אך מכתב־תשובה בושש לבוא. רוחם לא נפלה, והאם ובנה שמו את פעמיהם צפונה אל בית המשפחה ברובע הגדול בג'רבה, ולבם האמין כי יצליח ה' את דרכם.

 

כבואם, פגש מו"א את רבנו שושן הכהן זצ"ל, אחיו של רבי אברהם מגוץ הכהן זצ"ל, והביע בפניו את משאלת לבו. רבי שושן תהה על קנקנו של האורח מבן־גרדאן, ומצאו קנקן חדש מלא ישן, הבקי בש"ס ובפוסקים, בטעם זקנים ובחן נעורים. תשובתו לא אחרה לבוא: "מה' יצא הדבר!" ובינתיים, באה הרבנית מרת מסעדה אשת רבי כלפון בצהלה לקראת אמו, תוך קריאות "מזל טוב!" "מזל טוב!" ובשיחתן בישרה לה כי מכתב־התשובה החיובי התעכב מפאת חוליו של רבי כלפון והוא בדרך אל ביתם, ולשמחתם ולאשרם לא היה גבול.

 

עד מהרה עשתה לה השמועה כנפים בכל רחבי ג'רבה ובחוצות בן־גרדאן על השידוך המוצלח והמפתיע בין עלם־החמודות המהולל והצדיק, לבין בתם ונכדתם של חכמי העדה. הכל שוחחו על כך בהתרגשות. "ענבי הגפן בענבי הגפן!" - אמר איש לרעהו. "הם ודאי ראויים לכך, בת תלמיד חכם לתלמיד חכם!" - אמרו הכל.

 

לאחר פרק זמן, נכנס מו"א תחת החופה עם כלתו המיועדת, בתו של אותו צדיק וגאון, חסידא קדישא, רבי אברהם מגוץ הכהן זצ"ל, בנו של ראב"ד ג'רבה הגאון הצדיק המפורסם רבי כלפון משה הכהן זצ"ל.

 

השמחה היתה רבה, והמונים השתתפו בה, ובפיהם ברכות חמות לרוב לזוג הצעיר. הכלה הצעירה, היתה נרגשת מאד לקראת כניסתה אל עתיד חדש בלתי נודע, ובד בבד הומה היה לבה ונפעם לרגל פרידתה מאותו מטרופולין גדול של תורה, מביתו החם והאוהב של הסבא הדגול, שם גדלה והיתה לו כבת, מאז התייתמה מאביה והיא פעוטה בת פחות מארבע שנים. ורבנו משה כלפון, הסב המאושר, אשר ערך את החופה הבלתי נשכחת הזאת ברוב עם המון חוגג ובקול מצהלות חתנים, ידע את המתחולל בנפשה, ובקש להרגיע את רוחה. הוא האציל עליה מברכותיו הנאמנות והחמות, ואחר הוסיף: "בתי, היי מאושרת עם חתנך! מעתה, הוריו הם הורייך, ואחיו הם אחייך! שימי זאת אל לבך, והברכה תשכון במעונכם!".

 

עלייתו לארץ ישראל

מתי עלה רבי אברהם לארץ הקודש?

לאחר נישואיהם, התגוררו הורי ע"ה שנים מספר בעיר מגורי אביו בבן־גרדאן. אך מו"א לא ראה במגוריו בארץ-נכר מגורים של קבע. הוא היה מלא ערגה וכיסופים לארץ ישראל, ארץ אבותינו, וכל ימיו חלם לעלות אליה ולקיים את מצות ישוב ארץ ישראל ואת כל המצוות התלויות בה. והנה הגיעה שעת הכושר, ובהיותו כבן עשרים ושבע שנה, החליט להגשים את חלומו הגדול לעלות ארצה. הוא נפרד מהוריו האהובים, במעמד מרגש ורווי סערת-נפש, כאשר בלב כולם פועמת התקוה כי יום יבוא והם יתאחדו שוב בארץ הקודש. והוא ומרת אמי ע"ה עזבו את ארץ מגוריהם והחלו את מסעם בדרך־הים לארץ ישראל, ובידו אין כל מאומה כי אם ספרים שבהם דבק ומהם לא מש לעולם.

 

סיפר אחיו, מר דודי רבי מרדכי דן הכהן שליט"א, את אשר ראו עיניו:

באותם ימים, אניה לא יצאה מתוניס כי אם ביום שבת. הדבר הטריד מאד את אבא, על כי אנוס הוא לעכב את יציאתו. והנה לפתע באה שמועה כי השבוע מקדימה אניה לצאת ביום שלישי. ראה אבא בזאת אות מן השמים ומהר לצאת להפלגה באניה. ומוסיף מר דודי, כי אף מנהיגי העלייה לארץ ישראל תמהו מאד על שינוי מועד הפלגת האניה לאמצע השבוע, ואמרו: "אין זאת, כי אם רצון יראיו יעשה, וה' עמו".

 

בדרכם ארצה חנו חניית־ביניים בת חודש בצרפת, וסרו אל הקהילה היהודית במקום. עד מהרה עמדו אנשי הקהילה על טיבו של האורח, והם פנו אליו בהצעה נלהבת להיות להם לרב, ובפיהם הבטחה כי יכלכלוהו בכבוד ובהרחבה, אך מו"א שאהבת ארץ ישראל היתה כאש יוקדת בלבו, דחה באדיבות את ההצעה המפתה, ולאחר מסע ארוך וטלטולי דרך מרובים ומפרכים, בחודש אייר תשי"א, הגיעו אל חופי ארצנו ונחלת אבותינו, אשר אליה כה יחלו והתפללו, ולשמחתם ולאשרם לא היה קץ.

 

לאחר בואם ארצה, שוכנו הורי במעברת העולים ב'מסמייה' (צומת ראם) הסמוכה לקרית מלאכי. כשבע שנים התגוררו בה בתנאים לא תנאים, עד אשר נשלמה בנייתו של הישוב החדש בני עי"ש (הסמוך למעברה. נקרא על שם רבי עקיבא יוסף שלזינגר זצ"ל, מבוני הארץ), אשר אליה פונו הורי יחד עם מרבית העולים במעברה.

 

בארץ ישראל, לא שפר עליהם גורלם, ומצבו הבריאותי של מו"א, על אף גילו הצעיר, היה לא תקין. חלוש היה בגופו ותש-כח. אף על פי כן, לא חדל מעסק התורה, והוסיף לעבוד את בוראו בכל לבו, ולנהוג בכל מנהגי הפרישות והחסידות, ולהקפיד בכל דקדוקי המצוות.

 

עם הגיעו ארצה, לא שכח את המצוות התלויות בארץ, שלהן כה צפה ויחל. והיה שמח ומאושר שיש ביכלתו עתה לקיים מצוות יקרות אלה. מעתה, התמסר כלו לניהול אורח החיים המיוחד של שמירת אותן מצוות, כגון תרומות ומעשרות וכו'. כאמור, הוריי הגיעו ארצה בשנת תשי"א, שנה זו הייתה ערב שנת השבע שנת השמיטה, ולפני מו"א עמד כבר קיומן של כל מצוות השמיטה המרובות והקשות. מזכרונות ילדותי זוכר אני, כי בחלקת האדמה סביב ביתנו הצנוע בישובנו הקטן בני עי"ש היו כמה עצי־פרי, ומדי שמיטה היה מו"א משבית את אדמתו ומפקיר את כל הפירות כדת וכהלכה. מרת אמי שחה לי מזכרונותיה, כי הוא היה עומד ומכריז בקול רם: "הפירות הם הפקר, וכל הרוצה יבוא ויקח!!!" וגם לילדים הוא נתן לקטוף פירות כאות נפשם. הוא היה מורה לכל בני הבית, לשמור היטב על קדושת שביעית, כל אימת שהם אוכלים מפירותיה. והדברים אמורים אף בשנות השמיטה הראשונות במדינה, כאשר רופפת היתה מאד מצוה זו ביד העולים לארץ, והמודעות לה וליתר המצוות התלויות בארץ היתה דלה ביותר.

 

מסירות נפש לקיום המצוות

בעת עמדו בתפלה, היה נראה כעומד לפני המלך. לנגד עיניו היה משוה את רוממותו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, והתנתק לחלוטין מכל הסובב אותו. אף בשעה שהיה מברך איזו ברכה, היה מראהו כאיש השרוי בעולם אחר. הוא היה מברך בחרדת קודש ובכוונת הלב ולא עסק אז בכל דבר אחר. "אסור לברך והוא עוסק במלאכתו!" - שנן באזנינו שוב ושוב את דבר השלחן ערוך (או"ח סוף סימן קפ"ג). וכל הבא אל ביתו בשעה שהיה יושב ומברך ברכת המזון, היה רואה נכחו אדם היושב ושכינה כנגדו, וידע כי לא עת להשמיע את דבריו עד אם השלים את ברכתו.

 

חינוך הילדים

כולנו, בניו ובנותיו, נולדנו בארץ ישראל, ומו"א ועמו מרת אמי ע"ה שהיתה לו כל ימיו לעזר, מסרו נפשם על חינוכנו בדרך התורה והמצוות, והאצילו עלינו מרוחם, לנטוע בלבנו אהבת ה' ויראת שמים. מו"א הרביץ בנו הרבה תורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ש"ס ומפרשים אגדות והלכות.

 

סדר למוד הגמרא היה: שינון מאמר הסוגיא עם פירוש רש"י ותוספות, ואחר - למוד המהרש"א. דברי המהרש"א אמנם עמוקים היו לנו לפי גילנו, אך רצה מו"א להשריש בלבנו את התשוקה והרצון להעמיק בסוגיות הש"ס, ולא להסתפק בלמוד רדוד ושטחי.

 

כדי לעמוד על דרכו של מו"א בחינוך למצוות וליראת שמים, אספר מעשייה קטנה בלתי נשכחת מימי ילדותי:

באחד הימים, בעודנו משננים פסוקים, נשמע לפתע צחוק מפיו של אחד מילדי הבית לשמע דבר בדיחה, שעה שהגה את שם ה'. מו"א הזדעזע ונרעש כולו. "הייתכן?!" - שאל - "הייתכן להשמיע קול צחוק בשעה שמזכירים את שם ה'?! הלוא כתוב 'ליראה את השם הנכבד והנורא'!" ולא נחה דעתו עד אשר הוציא מטבע ונתנו לילד ואמר: "הכנס את המטבע אל תוך קופת־הצדקה, למען יהיה לך לכפרה!" דברי תוכחת אלה ומעשה נתינת המטבע השפיעו על לב כלנו יותר ממאה מלקויות. הם הטביעו עלינו רושם עז ביותר, ובלי ספק הם חרותים עד עתה עמוק בלב כל הנוכחים אז בבית!

 

פעמים רבות שנן בפנינו את ההלכה בשולחן ערוך (או"ח סימן ה), כי בכל ברכה יש לכוון בהגיית שם ה' שהוא 'אדון הכל' ו'היה הוה ויהיה', ובהגיית שם א־להים שהוא 'תקיף בעל היכולת ובעל הכחות כלם'. ואכן, בכל ברכותיו היה מו"א שוהה, בהגיית שמות ה', את השהייה הראויה לשם הכוונות הנזכרות; והמביט אל מראה פניו בשעת הגייתו את שמו יתברך היה רואה בהם מורא שמים ממש! ואני מעיד נאמנה כי לא אחת בשמעי אותו מזכיר את השם ובראותי את מראהו אז הייתי חש רעד קל בלבי.

 

כאמור, מצבו הבריאותי של מו"א לא היה תקין. ובכל אותן שנים שהיה מו"א חולה ומיוסר, ולא היתה בידו היכולת לקחת על שכמו את עול חינוך הבנים, ואנחנו ילדים רכי שנים, עמדה מרת אמי ע"ה והתמודדה לבדה עם הדבר הגדול הזה. היא חינכה אותנו במסירות נפש אין קץ בדרכו של הסבא הגדול רבנו משה כלפון הכהן זצ"ל, והקנתה לנו ערכים מוסריים נעלים, והחדירה בלבנו יראת שמים אהבת ה' ומדות טובות. היא היתה רואה למגינת לבה, נוער מקומי הולך ומתרחק מן השרשים, והדאגה לחינוכנו לא נתנה לה מנוח והדירה שנה מעיניה. בפעילות נמרצת ובמאמצים על־אנושיים מעוררי השתאות היא העבירה אותנו למוסדות חינוך מעולים בירושלים, ועל אף הקושי הגדול של הריחוק מאתנו, היתה שמחה לראותנו מתחנכים ברוח ישראל סבא, ובבואנו הביתה היתה נהרה על פניה למראה הבנים הלומדים תורה, ולאשרה לא היה גבול.

 

בילדותנו, היתה מרת אמי ע"ה מצווה אותנו לבל נאכל בבתי זרים. בלבה קינן החשש הגדול שמא באחד הבתים כשרות המזון לא נאותה, ואנחנו לא נדע להבחין בין בית לבית. גם לאחר שנים, כאשר בריאותו של מו"א זצ"ל היתה טובה יותר, היתה מרת אמי ע"ה עומדת על משמר חינוכנו, ויחד עמו הוסיפו לפקוח עלינו עין באהבה רבה אין קץ.

 

מזכה הרבים

וכמעשהו בחו"ל כן מעשהו בארץ ישראל: מו"א דאג גם לחינוכם של אחרים. עוד בהיותו מתגורר  במעברה  היה אוסף אל ביתו,  מפעם לפעם,  ילדי חבורות־רחוב משוטטים,  והיה מלמדם תורה! לא אחת התפארו בפני, לאחר שנים, אחדים מאותם בני נוער כמתרפקים אל העבר הלא כל כך רחוק: "הו, זכינו לפני שנים ללמוד תורה מפי אביך, לעולם לא נשכח את הימים היפים האלה!"

 

פעמים רבות בשובנו הביתה, אני ואחי, מספסל הלמודים, היו מצטרפים אלינו חברים, והוא היה יושב ומלמד את כולנו. הוא היה עושה זאת באהבה רבה ובסבלנות עד אין קץ, כאיש אשר זמנו בלתי מוגבל. הוא היה משנן באזני התלמיד את הדברים שוב ושוב עד שהלה היה מבין את הנלמד.

 

כאשר היינו מתארחים בביתו עם בנינו־נכדיו הקטנים, היה שמח להושיבם במחיצתו ולשנן עמם פרקי תהלים במנגינה ערבה, ולאשרו לא היה קץ!

 

וכאשר היה יושב ומלמד אותנו תורה, היה מקפיד הקפדה יתרה שלמוד התורה יהיה מתוך טוהר הגוף ונקיון כפים. ידוע ידע כי בדרך זאת תחקק התורה בלב הילד בקדושה ובטהרה, וגם כי יזקין לא יסור ממנה. אם היתה ידו של אחד הלומדים באה במגע, מבלי משים, ברגלו או באחד מן המקומות המצריכים נטילת ידים, היה מיד מבקש ממנו לרחוץ את ידיו. ואף אם היה הדבר חוזר ונשנה פעמים רבות, היה שוב ושוב מפנה את התלמיד אל מקום הנטילה, וכל זאת מבלי שנראו בפניו כל אותות כעס ולא נשמע בקולו קול גערה. את דבריו אל התלמיד השמיע תמיד בקול שלֵו ורגוע.

 

וזאת שמעתי משמו של הגאון הצדיק רבי שמעון חירארי שליט"א. כאשר נכדו בא, לפני שנים, בקשרי שדוך עם נכדתו של מו"א, ברך הגאון רבי שמעון על השדוך, וסיפר: "לא היתה לי הכרות עם הסב המנוח. אבל לפני שנים רבות הוא התארח בעירנו, וכשמעי כי נסיון לו בלמוד ילדים העמדתי לרשותו כמה ילדים שילמדו מפיו תורה. הייתי מתבונן בדרך למודו, וראיתי את הדבר הזה אשר לא ראיתי כמוהו. ראיתי את הסבלנות היתרה שהוא נחון בה, לחזור ולשנן את הדברים, וללמד בדרך של קדושה וטהרה, ברחיצת ידים שוב ושוב, והכל במתק לשון ובענוה רבה. אמרתי, כדאי הוא לדבוק בזרעו".

 

והגית בו יומם ולילה

מו"א היה עוסק בתורה כל העת, ופיו לא היה פוסק מתלמודו! לעולם לא היה אפשר למצוא אותו יושב בטל! גם באזנינו השמיע תמיד את קריאתו: "אנא, אל תשבו בטל!" בכל דרכיו, בעיר או מחוץ לעיר, היה מלווהו הטבעי - 'סל-הספרים' המפורסם, הכולל חומש, ש"ס, תהלים, ספרי מוסר ועוד ועוד. בכל מקום שהיה נוכח בו, ובכל נסיעה, ברכב פרטי או צבורי, היו הכל רואים אותו משנן את למודו מתוך הספר. לעתים, היה אף משתף את חברו היושב לידו בנסיעה בדברי אגדה המושכים את הלב. וזכורני, כי באחת מנסיעותינו, השמיע לאזני חברו לספסל דברי אגדה, והיו כל יושבי האוטובוס קשובים כל הדרך לדברים המושכים את הלב.

 

והיתה משנתו של מו"א סדורה לו בכל ענפי התורה - מקרא ומשנה, גמרא והלכות, דברי אגדה ודרוש, רמזים וגימטריאות, זוהר הקדוש ותורת הנסתר, מוסר ותהלים. את תורת הנסתר למד בהצנע. מעטים ידעו כי אמנם שיג ושיח לו גם בתורה עמוקה זו של עולם הספירות. ולא פעם בבואי אל חדרו ראיתיו אחוז־שרעפים וכלו שקוע בספר מספרי תורת הקבלה ויסודותיה. ואף בספרו 'תולדות יוסף' שיצא לאחרונה, על ההגדה של פסח, הוא שוזר בתוך פירושו דרוש ורמז וגם מתורת הנסתר.

 

מו"א שמר מכל משמר את משמרת למוד התורה בלילה. "אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה!" - היה נוהג להשמיע באזנינו את דברי הרמב"ם (הל' תלמוד תורה פרק יג ה"ג). מדי לילה היה מו"א מתעורר לפני חצות לשם אמירת 'תקון חצות'. יושב היה ומתאונן על גלות השכינה, על חרבן ביתנו ועל שרפת היכלנו ועל גלות ישראל בין העמים, ולאחר מכן היה יושב ועוסק בתורה עד תפילת שחרית. לאחר התפילה ואכילת 'פת שחרית', היה שב אל למודו. זה היה סדר לילו הקבוע! וזו היתה האוירה הקבועה בבית.

 

בקיאותו הרבה

מלבד הידע הנרחב בש"ס ובפוסקים, רבה היתה ידיעתו של מו"א גם בתורה בנביאים ובכתובים. שולט היה שליטה מלאה אף בטעמי ה'כתובים', אשר כמעט אבד זכרם מני ארץ ומעטים ממש בקיאים בהם, כגון טעמי 'משלי', 'איוב', וחמש מגילות, לרבות כללי קריאתם המדוייקת, וכל היוצאים מן הכלל. ואף גם זאת: ידע על בוריים את הבדלי הטעמים שבין אזורים שונים בתוניסיה, ארץ מוצאו, כגון לחני הטעמים השונים בין ג'רבה, בן־גרדאן ותוניס בירת תוניסיה, והיה בקי בכולם לגודל השתוממותנו.

 

גם נגינת המשנה והתלמוד המיוחדת אשר העלה מארץ מוצאו היתה שגורה היטב על לשונו. ומעת לעת נזכר אני בערגה בצלילי נגינתו שובת הלב, עת היה יושב ושונה לאזנינו משנה או תלמוד.

 

הכנסת אורחים

אורח אשר היה סר אל ביתו היה זוכה אצלו לכבוד רב. מו"א היה שמח לשרתו בכבודו ובעצמו, ולהגיש לפניו מכל אשר לו. בהיותו במחיצת האורח דומה היה בעיניו כי דבר לא חסר לו וכי ידו משגת להעניק לאורח בשפע מכל אשר בבית.

 

זוכר אני דרשנים שהיו סרים לקראת ערב אל ישובנו הקטן בני עי"ש, ונבצר היה מהם לאחר הדרשה לשוב אל ביתם. מו"א, שהיה ראש וראשון לכל דבר שבקדושה, היה מארחם בביתו בשמחה רבה, ומקיים בהם מצות אש"ל - אכילה שתיה ולינה. וכצאתם - גם מצות לויה, אשר היה דבק בה עד מאד. הוא היה יוצא עם האורח ומלווהו כברת ארץ, ואף לא היה נשמע להפצרת האורח בו לשוב לביתו. (רמב"ם, הל' אבל פי"ד הל' ב-ג)

 

כבוד הבריות

היה זהיר מאד בכבוד הבריות. ובהיותו במחיצת בני אדם, לא היתה בולטת נוכחותו במקום כי ממעט היה בדבור, ואם היה צריך להשמיע דברים, היה בורר את מלותיו בקפידה רבה, פן ייראה הוא בדבריו כמתנשא עליהם.

 

משמעותה של מלה אחת ויחידה

והרי לפנינו סיפור מאלף: לפני שנים נתבקשתי על ידו לשלוח דרוש קצר מפרי עטו, להדפסה בחוברת תורנית. זמן קצר לפני המשלוח, בקש ממני מו"א למסור לו שוב את המאמר לשם שינוי של מלה אחת. בעשותי כן, הצביע לפני על המלה באמצע המאמר - "ודע, כי...", ואחר אמר ברוב ענוותו: "הפנייה אל הקורא בנוסח זה - 'ודע', אינה נכונה. משתמע ממנה כאילו בא אני לחדש לו דבר שאינו יודע, ויש בכך פגיעה בכבוד הקורא. לכן, תחת "ודע, כי..." אבקש כי תנסח: 'נודע, כי...'".

 

ענוה והצנע לכת

היה מתהלך כל ימיו בענוה ובצניעות. לא רמו עיניו ולא התהלך בגדולות ובנפלאות, והיה משפיל עצמו גם מפני קטנים ממנו! ובהיות מו"א במחיצתו של חכם, אף אם קטן היה ממנו, חש היה כלפיו התבטלות עצמית של ממש. היה יושב דומם ולא היה פותח את פיו לפניו.

 

וצניעותו וענוותו הרבה היתה אף כלפי בני ביתו. גם בהוכיחו את בניו בתוכחת מוסר, לתקן את דרכיהם, לא היה מטיח זאת בפניהם בלשון בוטה, אלא מוכיחם במתק לשון, בנחת ובענוה. ומתוך דבקותו הרבה במדה זו של 'והצנע לכת', הסתיר אף מבני ביתו את כל הליכותיו בעבר, התמדתו בתורה, פרישותו וחסידותו. וזאת למודעי, כי כל הידוע לי מהקורות אותו בחוץ לארץ לא שמעתי מפיו כי אם מידידיו ומאנשי עירו בן־גרדאן, שפגשתי באקראי.

 

כבד את אביך ואת אמך

בהיותנו מתארחים מעת לעת בבית מור זקני ר' סיסף-יוסף הכהן ז"ל, הייתי נפעם למראה הכבוד הרב שהיה מו"א רוחש להוריו. כל מלה היוצאת מפיהם - קודש היתה בעיניו, ומוראם היה בעיניו כמורא מלך. וכל אימת שהיו אביו או אמו נכנסים לחדרו היה קם מפניהם מלוא קומתו, אף אם נכנסו ויצאו פעמים רבות בתכיפות, והיה נראה אז על פניו בעליל אימת אביו ואמו ומוראם!

 

נצור לשונך מרע

היה נוצר לשונו מרע ומימיו לא השמיע דברי רכילות ולשון הרע! והיה אף מהסה את הבא להשמיע באזניו דברי לשון הרע. את כולנו חינך כל הימים לדבר אך ורק בלשון נקיה. הכל ידעו כי בין כתלי ביתו אי אפשר לשקר או להשמיע שמע שוא או להיות מהולכי רכיל, וכי סגנון הדבור צריך להיות לשון נקיה!

 

ידועה היתה הקפדתו היתרה לבל ידבר אדם סרה או ישמיע קטגוריה על העם היהודי. בשמעו אדם שהיה משלח את חיצי לשונו על יהודים חוטאים, הנכשלים, למשל, בחילולי שבת או בחטאים אחרים, היה אומר לו בקול שקט אך נחרץ: "אסור לדבר קטגוריה על עם ישראל!" לא אחת הזכיר לנו את עונשו הכבד של הנביא ישעיה שאמר על עם ישראל 'ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב' (ישעיה ו ה). רק בשעה שאדם מוכיח את עמיתו החוטא מותר להזכיר לו את חטאו, ככתוב 'הוכח תוכיח את עמיתך' (יבמות מ"ט: ובפירוש רש"י שם). אבל כראותו אדם תועה היה מוכיחו, ודברי התוכחת באהבה רבה!

 

ספרה לי מרת אמי ע"ה, כי פעם נכנס אליו ידיד לביקור, ובזמן שהותו שם הרחיב הלה את פיו על חטאי היהודים בארץ ישראל והכה בהם ללא רחם בשבט פיו ובשוט־לשונו. מו"א חש בדברים הקשים האלה כאילו גחלים הוא חותה על ראשו. הוא ניסה פעמים מספר להשתיקו, והלה, שלא היה ער לחומרת מעשיו, לא שעה לתחנוניו לעצור את לשונו. לא יכול היה מו"א לשאת את הדבר וסר לחדר אחר!

 

אהבת ארץ ישראל

וכשם שלא דבר מימיו סרה על עם ישראל והיסה את העושה כן, כך נשמר מאד מהוצאת דיבה על הארץ. אהבת ארץ ישראל היתה, כאמור, כאש יוקדת בלבו ופיו היה מלא תמיד בשבחה של הארץ. אם שמע את אחד מבני ביתו מוציא מפיו דברי גנאי על ארצנו, היה מעמידו במפגיע על טעותו ומזכיר לו את אשר שכח, כי בדבר הזה חטאו המרגלים התרים את הארץ, שמאסו בארץ חמדה והוציאו דבת הארץ רעה. הוא היה מגלה לפניו, כממתיק סוד, את הנאמר בסוף מסכת כתובות:

"רבי חנינא מתקן מתקליה". ('מתקן מתקליה' - 'משוה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו, ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים'. רש"י). "רבי אמי ורבי אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא". ('קיימי משמשא לטולא' - 'כשהשמש הגיע למקום שהן יושבין וגורסין וחמה מקדרת עליהן, עומדין משם לישב בצל. ובימי הצנה עומדין מן הצל ויושבין בחמה, כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל'. רש"י).

 

עבודת הלב היא תפלה

היה יוצא בוקר בוקר מביתו אל בית הכנסת, עטוף בטלית ומוכתר בתפלין (כמצות הזוהר פ' 'ואתחנן'. ועיין ב"י או"ח סי' כ"ה ושו"ע שם סעי' ב). ואף בימי החורף הקרים, ביום גשום או סגרירי, היה עוטה את מעילו ויוצא אל בית התפילה, אשר היה, עד לשמונה עשרה שנותיו האחרונות, שוכן הרחק מביתו. הוא היה משמיע באזנינו את האמרה הידועה: "'בבית א־להים נהלך ברגש' (תהלים נה טו) 'ברגש' - ראשי תיבות: ברד, רוח, גשם, שלג. בכל עת ובכל שעה, גם בימים של רוחות וגשמים, בימי ברד ושלג ובימי סופה וסערה יש לאדם להתגבר כארי וללכת להתפלל בבית הכנסת".

 

מורא מקדש

היה נזהר מאד מאד משיחת חולין בבית הכנסת אף שלא בשעת התפילה. "ומקדשי תיראו" - היה משנן באזנינו את פסוקו, - "ובית הכנסת הוא מקדש מעט!" ואם קלטה אזנו שיחה בטלה בשעת 'קדיש' או 'חזרת העמידה' וכד', היה מצניע את ענוותו ומוחה על כך. מלמד היה אותנו שבשעת אמירת ה'קדיש' או 'החזרה' וכו' יש להיות קשוב אל הדברים היטב, במורא ובכובד ראש.

 

ולזאת הייתי עד: בסיומה של תפלת השבת, בא לפניו אחד המתפללים ללחוץ את ידו לברכת 'שבת שלום'. הדבר היה בשעת ה'קדיש' האחרון, ומו"א השהה את העומד לפניו עד לאחר סיום ה'קדיש', ורק אחר כך הושיט את ידו בחביבות רבה לעבר היד המושטת, בברכת 'שבת שלום' הלבבית האופיינית לו.

 

לא תאחר לשלמו

ידו היתה פתוחה לרווחה לכל צרכי מצוה, אף אם מעט כסף היה בכיסו. הוא היה תורם את תרומתו לבית הכנסת, לאחר עלייה לתורה וכד', בעין יפה, מבלי להביא בחשבון אם ידו משגת באותה שעה לכל צרכי הבית. בוטח היה בה' כי יתן לו די מחסורו אשר יחסר לו. מו"א לא אחר לשלם את נדבת־לבו, ולאחר צאת השבת, היה פונה אל מרת אמי, אשר בידה היה הכסף, למען תכין את כסף־התרומה, ומיד ביום ראשון, מבלי להשתהות, היה משלם את מתנת־ידו לגבאי בית הכנסת. 

 

ברכותיו לעם, עצות ותושיות

רבים היו משחרים אל פתחו להתברך מפיו. והוא היה נענה לכל בקשה כזאת בסבלנות ובאורך רוח. הוא היה לכולם כידיד אישי, וקבל את הסרים אל ביתו, מבלי כל מחיצות, בחדרו הפשוט והחמים. לעתים, היה הדבר לאחר התפלה בבית הכנסת, ולפעמים המפגש עם האנשים היה בקרן רחוב, והוא היה מברך את כולם, איש איש בתורו, והכל בשלוה האופיינית לו. וברכותיו, לא בקצרה היו, אף שהדבר היה לעתים מעכב זמן רב את שובו לביתו.

 

רבים גם נהנו ממנו עצה ותושיה. לעתים, לאחר הברכה, היה מיעץ לאנשים הבאים אל ביתו עצות שונות. לפעמים מנחה היה את השואל בעצתו ואומר: "להשיג את מבוקשך, יש להתרחק מן הכעס!" ולאַחֵר היה מיעץ: "יש להזהר מאד מן השקר!" ולשלישי היה אומר: "הייתי מיעץ לך להמנע מן המאכל הזה". והיה מסרב בכל תוקף לקבל כל מתנת־יד שהיתה מוצעת לו.

 

רבים העידו עדויות־אמת, כי זכו לכך שמשאלותיהם התמלאו בזכות ברכותיו.

הורים  שבנם  או  בתם  היו  מעוכבי־שידוך  במשך  שנים  מספר,  פנו  אליו  לבקשת  ברכה, והנה לאחר זמן קצר התגשמה צפייתם הממושכה, ובעיניהם הכלות מיחל זכו לראותם נכנסים בברית האירוסין.

 

שח לי פעם ר' יעקב עטייה הי"ו, את הסיפור הבא:

אחד מנכדיו התקשה פעם לבלוע את מאכלו, ובמשך כמה חדשים, אוכל כמעט לא בא אל פיו. הילד הסובל והמתיסר הלך והצטמק ומראהו רע היה מאד. לימים, בימי חג הסוכות, חגג הנכד עם הוריו את החג אצל הסב, מספר הסיפור, וכראותו את מצבו ואת מראהו, הציע לו סבו ר' יעקב לפנות אל מו"א ולזכות לברכתו, אולי תצמח לו מכך תשועה. הנכד סרב בתחילה אך לבסוף נענה לבקשותיו, ושניהם צעדו אל סוכתו של מו"א, שקבל את פניהם בחביבות ובסבר פנים יפות. לאחר ששמע בקשב רב על סבלו המתמשך וראה את מראהו הכחוש ברך מו"א את הילד, ואחר נטל מן הכיבוד המונח על השולחן והגישו אליו. "קח עוגיה זו, וברך!" – אמר לו בחיבה. הילד המיוסר עמד על עמדו ולא הושיט ידו לקחת. אך לאחר שהסב הפציר בו לעשות זאת, ברך הנכד ואכל את העוגיה. לפני צאתם אמר מו"א אל הילד: "לך לביתך, ותאכל!" מאז, היתה לילד הרווחה. יסוריו פסקו והוא החל לאכול ככל האדם וגם מראה פניו וגופו חזר להיות כבראשונה.

 

בימי ה'שבעה' על מו"א, קלטה אזני סיפור שגוללה אחת מן הבאות לנחם באזני קרובת משפחה:

יום אחד חלה בנה הקטן, והוא הופנה לבית החולים לבדיקות. לאחר שנבדק, נקבע כי יש צורך בנתוח. האם שחששה מן הדבר, השהתה את תשובתה לאישור הנתוח והודיעה כי תחילה עליה לקבל את ברכת הצדיק. היא פנתה עם הילד אל בית מו"א, אשר ברך את הילד, וגם הוסיף בשורה מרגיעה: "אל דאגה, הילד יבריא תוך שלושה ימים!" תשובתה אל הרופאים לא אחרה לבוא. "הובטח לי מפי הצדיק כי הילד יחזור לאיתנו תוך שלושה ימים. כמובן, טרם עבור שלושת הימים אין לדרוש ממני כלל לחתום!" - והיא עמדה על שלה, אף על פי שהתשובה לא נעמה לאזני הרופאים. ואכן, כדבריו כן היה; לסוף שלשת ימים חלפה מחלתו של הילד לבלי שוב.

 

סיפור נוסף שהשמיע באזני מר אבי זיו:

הדבר היה בשנה האחרונה לחיי מו"א. אחת מקרובות משפחתו של מר זיו, סבלה מכאבי־בטן מתמשכים. היא נשלחה לבדיקות רפואיות שונות והן לא העלו דבר. במשך שנתים היא נבדקה שוב ושוב, והרופאים לא ידעו לומר מה טיבם של כאביה. כאשר לא נראה כל פתח הצלה הופנה מר זיו אל מו"א לבקש את ברכתו לאשה הסובלת. כשמוע מו"א את הדבר, פנה אל מר זיו במלים האלה: "אמור לאשה לבל תאכל גבינות קשות!" לא התמהמה מר זיו ופנה מיד בשיחת טלפון אל האשה והשמיע באזניה את ההוראה המיוחדת. האשה מן העבר השני של הקו היתה המומה ונרעשת ולא האמינה למשמע אזניה. "היום, בדיוק היום, לאחר שנתים של בדיקות חוזרות ונשנות, הורו לי הרופאים, לחדול מאכילת גבינה קשה, כי היא הגורם לתופעת הכאבים!" - קראה האשה בתדהמה לעבר מר אבי זיו המופתע. "הדבר הלוא מדהים! הן אביך זצ"ל לא ראה את האשה ולא שמע את שמעה, ומיד הנחה אותה בהוראה המתאימה אשר היתה לה למזור, זו ההוראה שהגיעו אליה הרופאים רק לאחר שנתים!" - סיים מר זיו את סיפורו בהתרגשות.

 

שח לי עמיתי ללימודים בכולל האברכים, רבי אליהו הכהן דוויק שליט"א את סיפורו: בימי מגורי מו"א בקרית שמואל, בשנותיו הראשונות בטבריה, היה מתפלל בבית הכנסת סמוך למקום מגוריו. ובין המתפללים הרבים במקום נמנה גם מספר הסיפור, רבי אליהו שליט"א. באחד הימים, תקפו את רגלו כאבים, שהפריעו להליכתו. לאחר התפילה פנה רבי אליהו אל מו"א בבקשה כי יברך אותו. מו"א, שכאביו נגעו אל לבו, פנה אליו ביעוץ 'מקצועי': עצתי, כי תדליק נר, ותאמר את הפסוק בתהלים (קיט קה): 'נר לרגלי דברך'. רבי אליהו עשה כעצתו והעלה את הנר. לאחר הדלקתו, חש הקלה רבה ולא ארכה השעה והכאבים חלפו, ורגלו המהלכת לעייפה החלה למלא את תפקידה בחפשיות מבלי לחוש כל כאב.

 

שיר תודה

מנהג יקר היה לו למו"א. בתוספת לכל־למודיו ותפלותיו, נהג יום יום לומר שיר-תודה לבורא עולם על כל החסדים שעשה עמו ועם בניו ונכדיו. הוא היה מונה אחת לאחת את כל הטובות שגמל עמו. ומעת לעת הוסיף לרשימה הארוכה חסדים נוספים, כגון נכד שנולד, בן שזכה לבית וכו' וכו', את כל אלה היה חוזר ומזכיר בפרוטרוט מדי יום ביומו ומהללו בפיו, ובסוף כל ההודאות היה נושא תפלה כי יוסיף ה' לגמול עמו עוד חסדים. וכך אמר לי פעם: כאשר אדם נותן הודאה לשעבר ומודה להקדוש ברוך הוא על חסדיו, עליו גם לצעוק לעתיד לבוא ולהוסיף תפלה כי יזכהו ה' לטובות נוספות, פן יקרה לו את אשר קרה ללאה לאחר הולדת יהודה, שאמרה 'הפעם אודה את ה'... ותעמוד מלדת'.

 

ואהבת לרעך כמוך

היה אוהב כל אדם מישראל בכל לבו. והיה דן לכף זכות כל יהודי גם אם לא ניהל אורח חיים של שמירת מצוות. זוכר אני כי בילדותנו, עת יצאנו עמו מחוץ לבית, ובדרכנו היו נראים יהודים, שלא היו נוהגים כדת, כפי שהורה לנו אבינו, היינו לפי תומנו שואלים אותו: 'אבא, למה האיש ההוא עושה את הדבר? אמרת שהדבר הזה אסור!'. ואבא היה משיב: 'לא בכוונה הוא עושה זאת. הוא אינו יודע שאסור לעשות את המעשה!" וכאשר היה עומד אצל האיש פנים מול פנים, היה מוכיחו במתק לשון ובאהבה רבה, ומראה לאיש את הדרך הנכונה והישרה, ודבריו דברי חכמים בנחת נשמעים, ורבים השיב מעון.

 

ומתוך אהבתו הרבה לכל איש יהודי היה נוהג יום יום לשטוח תחינה לפני בורא עולם על אנשים הזקוקים לישועה למען יחלצם ממצוקותיהם, ומפעם לפעם הוסיף לרשימתו הארוכה שמות חדשים של בני אדם המייחלים לישועה.

 

סיפרה לי רעייתי דברים ששמעה מפיו, כי לאחר פטירת סָבָתָהּ הצדקת מרת ברוריה דידי ע"ה, בט"ז בכסלו תשד"מ, אמר עליה מו"א קדיש במשך שנה תמימה. כי אמר, בן אין לה אשר יאמר קדיש לזכרה.

 

אהבתו לבניו ולנכדיו

ועוד אחד ממנהגיו הרבים: בהוולד לו נכד, היה מקדיש לרך הנולד לילה שלם של תורה. בליל למוד 'הזוהר' ליל הברית, לא היה עולה על יצועו לישון, והיה עוסק בתורה כל הלילה, למען הצלחת הילד הנולד ולמען תשרה עליו קדושה וטהרה. מתוך זאת אני למד כי כך עשה וכך נהג גם בהולדת כל אחד מבניו. ולאחר הולדת בני הקטן, אשר גם לו כמובן ככל אחיו הקדיש מו"א לילה של תורה, התבשר גם על הולדת בן לאחיו. וגם בעבור אחיינו זה לא עצם עין בליל הברית, והקדישו כולו למען הצלחתו.

 

מצות סוכה

היה מקיים מצות סוכה בשמחה רבה כדת וכהלכה! לא בשעת ארוחותיו בלבד היה יושב בסוכה. כל שעות היממה, ביום ובלילה היה יושב בצלה, מוקף ספרים, עוסק בה בתורה, וישן בה את שנתו, ולא היה מש מתוכה כל שבעת הימים, כי אם לתפלה בבית הכנסת, או לצורך הנחוץ. הוא היה מרבה לתאר באזנינו, במלים נרגשות, את גודל ערכה של המצוה ומעלת הישיבה בסוכה בכל רגע ורגע. מדי בוקר, לפני הליכתו לבית הכנסת, נוהג היה לברך על ארבעת המינים בתוך הסוכה כמנהג האר"י הקדוש, וכך גם חינך ולימד את כל בניו אחריו.

 

טבילה במימי מקוה

היה טובל מדי בוקר במקוה טהרה להטהר ולהתקדש. כל ימיו בקש להעתיק את מקום מגוריו ולהתגורר בבית השוכן סמוך לבית הכנסת ולמקוה־טהרה. וזכה ונתמלא רצונו. בשנת תשל"ח, עברו הורי לקרית גת, עיר מגורי אחי, הרב יהושע כהן שליט"א, ודירת מגוריהם סמוכה היתה גם לבית הכנסת וגם למקוה. לאחר כמה שנים עבר אחי לטבריה, ובסוף שנת תש"ן שבועיים לפני ראש השנה העתיקו גם הורי את מגוריהם לעירנו טבריה, וגם דירתם בעיר זו, היתה בשכנות לבית הכנסת וגם למקוה. בשנותיו האחרונות, כפי שיסופר להלן, הוא חלה את מחלתו שבעטייה עבר סדרת נתוחים. לכן נבצר ממנו בשלהי ימיו, לצערו הרב, להוסיף לטבול, והוא התיר את נדרו.

 

מחלתו הקשה בשלהי שנותיו

בשנותיו האחרונות נתגלה במעיו ל"א גידול ממאיר, והוא הובהל לבית החולים 'פוריה' בטבריה, שם הוא עבר במשך ימים מספר סדרה של נתוחים כואבים להסרת הגידול. הדבר היה ביום ראשון, שבוע לפני ל"ג בעומר, שנת ה'תשנ"ג. וכאן נתגלתה גדולתו וחסידותו. כל ימי שהותו בבית החולים, ארבעים ושניים יום, לא מש מחדרו 'סל־הספרים' הקבוע, ולאחר שהיה מתאושש מן הנתוח היה חוזר אל למודו!

 

סיפרה לי רעייתי, כי מנהל המחלקה הכירורגית ב'פוריה', ד"ר מזור, הביע פעם בפניה את פליאתו על אבי החולה שאינו מש מן הספר. "על פי מצבו הרפואי, לפלא שהוא עודנו חי", - אמר לה בהשתוממות - "ובלי ספק, ספרים אלה שבאמתחתו הם הם אשר מחיים אותו!".

 

כאמור, הימים היו ימי ספירת העומר, ומפאת מחלתו חשש מו"א החולה שמא הוא טועה ואין הוא יודע אל נכון כמה היום לעומר. לכן, בכל אחד מביקוריי היומיומיים אצלו, היתה שאלתו הראשונה שהפנה אלי: "כמה היום לעומר?" אחר כך גם נודע לי כי את השאלה הזאת היה מפנה מדי ערב אל האחות שהיתה נכנסת אל חדרו. "מה מאד הצטערנו שלא יכולנו לעזור לחמיך," - אמרה בצער אחת האחיות לרעייתי - "וכי בקיאות אנחנו בספירת העומר?!"

 

כמסופר, עבר מו"א סדרה של נתוחים, וגם אושפז יותר מפעם אחת בבית החולים. זוכר אני בצער, כי באחת הפעמים שהסעתיו לבית החולים, והוא במלוא עצמת כאביו ויסוריו, הוא הניח את ספרו על המדף שלפניו ברכב. במהלך הנסיעה הוא שלח את ידו אל הספר להביאו אליו אך מפאת כאביו היה אנוס מיד להשיבו אל מקומו. הוא שב ועשה זאת מפעם לפעם, אך לא עלה חפצו בידו.

 

כל הרופאים והסובבים אותו העידו בהתפעלות גלויה כי מעולם לא השמיע אנחה, אף על פי שהיה מתענה ומתיסר במכאוביו. לשאלה: "מה שלומך?" השיב תמיד: "ברוך ה', הכל בסדר!" פעם אחת כאשר שאלתיו לשלומו, השיב לי בתום לבו: "ברוך ה', הכל בסדר! אבל מצער אותי שנבצר ממני כאן להתפלל במנין, ואין ביכלתי לקום לאמירת 'תקון חצות'".

 

בימי שהותו בבית החולים, עמדו צוותי הרפואה והסיעוד עד מהרה על טיבו של החולה, ועשו ככל יכלתם לטפל בו במגבלות־הצניעות ההלכתיות הראויות. בעת הליך הרחיצה היומית הקבועה לא נראתה אחות בחדר המקלחת. סייע בידו להתקלח אך ורק אח. באחד הימים נעדר האח מבית החולים, ומו"א סרב בכל תוקף להתקלח בסיוע אחות, ובפני סגל האחיות לא עמדה בררה כי אם לשלוח אליו רופא שהחליף את האח הקבוע.

 

פעם אחת, עלינו אמי ואני לבקרו לאחר נתוח. כבואנו, הוא היה עדיין במצב של תרדמה, ומחובר למכשירים. לאחר זמן הקיץ משנתו, ושאל בקול חלוש: "האם לא עבר עדיין זמן 'מנחה'?" כשמעו מאתנו כי טרם פנה היום, בקש כי יובאו לפניו מים לנטילת ידים וסידור תפלה. מרת אמי ע"ה חרדה לגורלו, ואמרה לו: "יקשה עליך מאד להתפלל מתוך סידור. איך תרים את ידך האוחזת בסידור והיא מחוברת למכשיר? לדעתי, עדיף שתתפלל בעל פה!". אך מו"א לא שינה את דעתו, וכך התפלל מנחה וסידורו בידו. וגם צפצופי המכשיר שהתריעו על כל הרמה או תזוזה של היד לא עצרו אותו.

 

אף זאת אזכור ולא אשכח. לא פעם בבקרי אותו והוא במטת חליו, התנצל בפני מו"א על כי הוא עלינו לנטל וכי הוא מכביד עלינו! "סליחה על הטורח הגדול שאתם טורחים בעבורי, ואני מצטער מאד על כך!" - אמר בענוותו הרבה ובאצילות נפשו, אף על פי שלא עשיתי אף מעט מן המעט מחובתי אליו כבן כלפי האב. זאת היתה גם דרכו כל השנים לבלתי היות עלינו למשא אף בדברים קלים שאין בהם טורח.

 

בשבועות האחרונים לחייו והוא בביתו, לא מנע עצמו מתפלה במנין, אף על פי שהליכתו כבדה עליו ביותר, והיה הולך בשארית כחותיו האחרונים לבית הכנסת 'אהל משה' הסמוך לביתו, עד לימיו האחרונים, אשר היה רתוק בביתו אל מטת חוליו.

 

סיפר הצדיק הרה"ג רבי ישעיה חדאד זצ"ל, בתוך דברי ההספד בימי ה'שבעה': בתפלת שחרית, בשבועות האחרונים לחייו, לא אבה מו"א לבטל את המצוה היקרה של 'ברכת כהנים', אשר היה דבק בה עד מאד. ומבלי יכולת בגופו החולה והמיוסר לצעוד צעדים בטוחים אל הדוכן, היו שניים אוחזים בידיו ומוליכים אותו אט אט אל הדוכן, למען יברך בברכה המשולשת בתורה, את העם אשר כה אהב בכל לבו, העם אשר ממנו נפרד לאחר ימים מספר.

 

והוסיף רבי ישעיה: מסירות נפש זו לקיום מצות 'ברכת כהנים' מלמדת לקח את אלה מן הכהנים, אשר כחם במתניהם, ונמנעים לצערנו מתוך עצלות לברך את העם, ויוצאים מבית הכנסת באותה שעה.

 

יומו האחרון, והסתלקותו לגנזי מרומים

בימיו האחרונים, ימי החנוכה, גברו ועצמו מכאוביו עד מאד, אך הוא לא השמיע קול אנחה וקבל עליו דין שמים באהבה. שוכב היה על ערש דוי, ונראה היה עליו כי מוכן ומזומן הוא בכל עת להחזיר את נשמתו המופקדת אצלו ליוצרה אשר נתנה. ליד מטתו היו באים ושבים, מעת לעת, מבני המשפחה.

 

והנה בתוך האוירה הקודרת עלה בלב אחותי שתחי', הרצון לעודד את מו"א, והיא פנתה אל בנה הקטן אשר בזרועותיה, ואמרה לו: "עשה שלום לסבא!" וכאשר נופף התינוק את ידו לעבר הסבא לשלום, אמרה לו אחותי: "אבא, הילד אומר לך שלום!" ואז מו"א השיב: 'שלום!' ונדם. עיניו נעצמו ונשמתו יצאה ב'שלום'. בברכת 'שלום', האהובה עליו מאד, השיב אבינו מורנו ועטרת ראשנו את נשמתו הזכה והטהורה אל בוראו, בערב שבת קודש, כ"ט בכסלו, נר חמישי של חנוכה, שנת ה'תשנ"ו, ויגוע ויאסף אל עמיו, והוא בן שבעים ואחת שנה וחמשה חדשים.

 

אשכבתיה דרבי

באותו יום, נעשתה לו בתוך ביתו ה'טהרה', ובשעת הצהרים נערכה ההלויה. מסע ההלויה החל מביתו הסמוך לבית הכנסת 'אהל משה', והתנהל לאטו אל בית העלמין בעיר טבריה. ואף על פי שהיה קושי להכריז ברבים בזמן כה קצר את דבר הסתלקותו ואת מועד ההלויה - הכתה השמועה המרה גלים בכל רחבי העיר, ורבים רבים מבני העיר טבריה באו לחלוק למנוח את כבודו האחרון. המונים גדשו את כל סביבות בית העלמין, ועל פניהם צער עמוק ויגון קודר, והם הולכים רכוני ראש אחרי מטתו של המנוח האהוב, שאהב את כולם, תוך אמירת פסוקי 'יושב בסתר עליון', עד לחלקת הקבר שנכרה לו במקום, בו הוא נטמן והובא למנוחתו האחרונה.

 

בכך תמה לה עלי אדמות פרשת־חיים מופלאה ובלתי נשכחת של איש צדיק וישר, אשר כל ימיו היו קודש לעבודת הבורא, וכל נימי נפשו ונשמתו היו שזורים בחוט זהב המשולש של אהבת ה', אהבת התורה, ואהבת ישראל וארצו; האיש אשר נשא את מכאוביו האיומים לאורך שנים בדומיית־גבורים, מבלי כל אנחת־כאב, בהצדיקו עליו דין שמים באהבה; האיש אשר גופו הטהור נזדכך ביסורים קשים ומרים, ואת נפשו הזכה והתמה, המעונה והסובלת, מסר בגבורה עילאית לעבודת ה'.

 

נרו של אבינו מורנו ורבנו כבה בנר החמישי של החנוכה, אך אותה אש־שלהבת, אש־התמיד של אהבת ה' שהיתה יוקדת בלבו, עולה ומאירה לרגלנו, בניו ותלמידיו, לעד. היא דולקת ומרצדת בזוהר מופלא, ומאירה לכולנו באור יקרות את שבילי האמונה ומסירות הנפש, את דרכי עבודת ה' בדקדוקי מצוות, ואת נתיבי היראה והאהבה, אהבת ה' ואהבת התורה, אהבת ישראל וארץ ישראל. דמותו תשאר חקוקה בלבנו לנצח וזכרו לא יסוף מקרבנו, ולאורו נלך כל הימים.

ת.נ.צ.ב.ה

עוד רבנים
ברוך דיין האמת! הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, 23/01/2014
הגאון רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, 7/10/2013
הגאון רבי יהושוע נויבירט זצ"ל, 12/06/2013
הגאון רבי יעקב יוסף זצ"ל, 14/04/2013
הגאון רבי אליהו רוט זצ"ל, 18/12/2012
מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, 18/07/2012
שלושים להסתלקותו של הגאון רבי דוד יצחק מן זצ"ל, 4/07/2012
מרן הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצוק"ל, 21/03/2012
הגה"צ רבי שמעון גבאי זצ"ל, 9/02/2012
הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל , 8/11/2011
Next Page 

© כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים ולאתר שטייגן
עצם הגלישה והשימוש באתר הינו הודאה על הסכמה לתנאי השימוש.התכנים באתר נשלחים ע"י גולשים. אנו עושים את מירב המאמצים לבדוק זכויות יוצרים לתוכן. אם בכל זאת ישנו תוכן השייך לך או שאתה בעל הזכויות או כל תוכן פוגע אנא פנה אלינו דרך "צור קשר"
או בפקס 08-63608080  ונסירו מיידית. תודה על שיתוף הפעולה.
שירותים נבחרים:המרכז למיכון משרדי אחסון אתרים יהודי מתקדם ציוד משרדי לעסקים אנטי וירוס

בניית אתרים בניית אתרים