שטייגן פורטל עולם התורה
מבזקים

עימוד ספרי קודש במקצועיות ובאיכות כאחד

נסיון רב ועשיר בעימוד ספרי קדש וחוברות. הדפסת הספרים במחיר מוזל ומיוחד.
חמד, 052-7637929

מייל: hm@neto.net.il

ראה עוד... 

לחץ כאן

עכשיו באתר שטייגן
256 אורחים
בשבילי הפרשה - ספר במדבר

פרשת בלק

8/07/2008

 

פרשת בלק

 

וירא בלק בן ציפור (כב, ב)

 

ובבעל הטורים שראה שעמדה לו חמה למשה, ע"כ. ויש להתבונן מה ראה בנס זה טפי מכל הניסים שנעשו עד כאן.

ונראה עפ"מ דאיתא (ברכות ז, א) דכוחו של בלעם היה לכוין לשעה שהקב"ה זועם בכל יום כדכתיב וקל זועם בכל יום, ושעה זו היא כשחמה זורחת ומלכי מערב משתחוים לה ע"ש. וזהו שנתיירא בלק כשראה שעמדה חמה למשה וחשש שמא יעמיד את החמה ושוב לא מצי בלעם לכוין את רגע הזריחה ולקלל את ישראל.

(מהר"י מסאטמר)

 

וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי. ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל. ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא (כב, ב-ד)

 

ויש לדקדק, חדא מדוע נאמר וירא בלק והרי שמע זאת ולא ראה, ומהו שנקט אשר עשה לאמורי ולא נקט את הנעשה למצרים שהינו חמור יותר, ועוד מדוע נקט רק בסוף הענין שבלק הוא מלך למואב בעת ההיא, ולא נקט כן בתחילה וירא בלק מלך מואב וכו', וביותר קשה מהי האריכות שאמרו מואב עתה ילחכו וכו'. עוד קשה שינוי הלשון שנקראו ישראל באלו המקראות בד' אופנים, ישראל, בני ישראל, עם וקהל, ועי' בכלי יקר משכ"ב, וצ"ב.

ונראה, בהקדם פרש"י וז"ל 'אל זקני מדין והלא מעולם היו שונאים זה את זה שנאמר (בראשית לו) המכה את מדין בשדה מואב, שבאו מדין על מואב למלחמה, אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם, ומה ראה מואב ליטול עצה ממדין כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם אמרו מנהיגם של אלו במדין נתגדל נשאל מהם מה מדתו אמרו לו אין כחו אלא בפיו אמרו אף אנו נבוא עליהם באדם שכחו בפיו. בעת ההוא, לא היה ראוי למלכות מנסיכי מדין היה וכיון שמת סיחון מנוהו עליהם לצורך שעה', עכ"ל. ומבואר ברש"י דאף שמדין ומואב היו אוייבים זה לזה, נתאחדו מפני צרתם ושנאתם לישראל להלחם בהם, וצ"ב מנין הדבר דהיו אוייבים זל"ז, הא קרא דמייתי רש"י בבראשית היה לפני זמן רב ויתכן שהשלימו עד עתה.

ואשר י"ל דרש"י דקדק בקראי והוציא כן מהא, וחדא מיתרצה בחבירתה, דהוק' לו לרש"י הנאמר רק לבסוף שבלק מלך למואב בעת ההיא, ומהא יליף רש"י דאף שבלק היה מזקני מדין ולא ממואב והיו שונאים זל"ז, מ"מ חששם מישראל היה כה גדול עד כי אמרו שילחכו את הקהל וכו' והסכימו למנות עליהם מלך מהמחנה האוייב, ובלבד שבכך יוכלו לנצח את אוייבם ישראל, וזהו ההדגשה שנאמר 'עתה', דרק כששמעו כל הקורה עם ישראל וחשו בסכנה הקיימת להם מהם, פנו אל בלק ומינוהו למלך אפילו שאינו נמנה על מחניהם ובכדי שיוכלו עי"ז לנצח את ישראל, וזוהי ההדגשה שהוא מלך למואב אף שלא נמנה על המואבים בעת ההיא, שהוא רק לעת זו לילחם בהם.

ומעתה י"ל, דחששם הגדול של מואב ומדין נחלק לשנים, לפשוטי העם שהם חוששים מהמצב הקיים לפניהם ומהמלחמה עם העם הנלחם עמם, ולראשי העם וזקניו שזוכרים עבר אוייבם וחוששים יותר בעקבות כך, וראשי הקהל וזקניו אינם חושבים רק על תכסיסי מלחמה לזמן זה כי אם לטווח ארוך, ולשם כך כל מלחמות העבר נרשמות ונלקחות בחשבון למלחמה הבאה כיצד להערך כראוי, ובזמני מלחמה נזכרים ברשימותיהם ממה שאירע בעבר ולשם כך מחפשים תכסיסים חדשים בהם יוכלו לנצח את האוייב.

ומעתה נראה דזהו הנאמר וירא בלק שהמדובר על ראשי וזקני מדין שהם חששו מישראל שהוא המסמן את יעקב שנקרא 'ישראל', ובראותם את ישראל ונזכרו בעבר שעשו ישראל חששם גבר, ואילו מואב דהיינו פשוטי העם הם חששו מהעם דהיינו לאו דוקא מבני ישראל עם עבר ומסורת, אלא ממצב ההוה של עם ישראל כביאור הכתוב 'כי רב הוא', דהיינו היות והם רבים, ולכך נאמר 'בני ישראל' שמכך חששו להיותם רבים, וזהו שנאמר שאמרו מואב ל'זקני מדין', שהם הזקנים הזוכרים את ישראל, שעתה מצבם קשה מנשוא שכן 'הקהל' שהוא ביטוי לייחודיות, יש לו עבר והוה ויוכלו בעקבות עברם לנצח אותנו כלחוך השור בלא להותיר שריד ובלא חת ומורא, וחששם גבר בעקבות כך.

וע"ז נאמר בקרא ובלק מלך למואב בעת ההיא, וכמש"נ, דדוקא עתה שראו הכל צרתם הגדולה, התאחדו למרות שנאתם מן העבר ודוקא בזוכרם את העבר ידעו כי רק באחידותם יוכלו לנצחם, ומינו את בלק שהיה ממדין ובלבד שיוכל לנצח את ישראל, ולכך נקט 'אמורי' ולא הנעשה במצרים, שכן באמורי ניכרו תכסיסי מלחמה וידע מלחמתי, ולא ניסים גלויים כפי שנעשה לישראל במצרים, שכן החשש של מואב ומדין היה בעיקר מישראל המכיר תכסיסי מלחמה שנגדם לא יוכלו לילחם, ולשם כך התאחדו הכל לחפש תכסיסי מלחמה שבהם יוכלו עכ"פ לנצחם.

(לחמי הלל)

 

ויגר מואב מפני העם מאוד (כב, ג)

 

מעיון הפרשה נראה שבלק היה רשע גדול מבלעם, שכן חפץ היה להשמיד את העם ולאבדו, ואילו בלעם לא ניאות לעשות דבר מה ללא רשותו והסכמתו של השי"ת, והיה נצרך בלק לשכנעו רבות בכסף וזהב שיבא לקיים משאלתו.

ויש לתמוה מהא דמצינו (בהוריות י, ב) דבזכות קרבנותיו של בלק זכה ויצאו ממנו רות, ולא מצינו כן גבי בלעם, הרי דמבואר דבלק היה טוב יותר לישראל מלבעם עד שזכה שתצא ממנו רות, והאיך יתכן הדבר.

ונראה, דמהאי קרא דכתיב ויגר מואב מפני העם מאד נראה כי כל מעשיו של בלק שנעשו כלפי ישראל לא היו ממידותיו המושחתות שחפץ היה להשמידם, אלא שהוא חשש ופחד ממלחמה עמהם, ולכך חפץ היה להורגם, אמנם בלעם עשה כן בשביל בצע כסף, ודבר זה הוכיח על מדותיו המושחתות וכל יתר החסרונות שאמרו עליהם (בסנהדרין צ, א) דאין להם חלק לעולם הבא, ולכך היה גרוע אף מבלק.

ויתרה מכך מצינו באבות (פ"ה י"ט) עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע שאמר אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב, ואף דמצינו שם שרבי יוסי בן קסמא אמר אם אתה נותן לי מלא ביתו כסף וזהב, יעו"ש.

אלא דרבי יוסי לא תבע שמגיע לו הדבר אלא אף אם יתנו לו מיוזמתם אין שוה לו הדבר, ואף שבכסף זה היה בונה מקומות תורה נוספים, נראה כי עדיף המגורים במקום שיש בו כבר תורה מלבנות מקומות רבים של תורה במקום אחר, אבל בלעם שהיה מושחת במידותיו דרש את הכסף כדבר המגיע לו, וזוהי רשעותו שגדולה משל בלק.

(רבי חיים קנייבסקי שליט"א)

 

כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר (כב, ו)

 

יש לדקדק דאצל הברכה נקט מבורך דהיינו מעכשיו אך אצל הקללה נקט יואר כלומר לעתיד וצ"ב.

ויש לבאר, דהנה כתב הרמב"ם (פ"י מה' יסוה"ת ה"ד) נביא שנתנבא ולא בא הדבר אם נתנבא לטובה נהרג ואם לרעה אינו נהרג, דנבואה לטובה אין חוזרת אך לרעה אפשר וניחם ה' ע"ש. וצ"ע דמצינו אצל בלעם שכל הברכות שברך את ישראל כולם נהפכו לקללה (כדאיתא סנהדרין קה, ב), אכן י"ל דהנה עה"פ (לעיל כא כז) על כן יאמרו המשלים באו חשבון, כתב רש"י שלא היה סיחון יכול לכבשה והלך ושכר את בלעם לקללו, וזהו שאמר לו בלק כי ידעתי את אשר תברך מבורך וגו' ע"כ. ומבואר דמלבד מה שקלל בלעם את מואב ג"כ ברך את סיחון, ואמנם קללת מואב נתקיימה שכבש סיחון את חשבון ממואב, אולם ברכתו שברך את סיחון הרי לא נתקיימה דהא ישראל נלחמו ונטלו מסיחון את חשבון שכבשו ממואב בברכת בלעם (כדכתיב לעיל כא, כה). וע"כ צ"ל דיש לחלק בין נבואה דאתיא מצד הקדושה והטוב דבזה הוא שאין הנבואה חוזרת, אך בנבואת נביאי האומות הבאה מכח הרע בזה הדבר להיפך דנבואה לטובה אין מתקיימת וחוזרת וכדמצינו בברכות שברך בלעם את ישראל, ונבואה לרעה לעולם תעמוד דכל עיקרה מכח הרע היא. ואשר לפ"ז הן הן הדברים שאמר בלק, כי ידעתי ממלחמת סיחון דאת אשר תברך מבורך רק בשעת הברכה ואח"כ תסור הברכה וכמו שנפלו לבסוף סיחון לפני ישראל, אך ואשר תאר יואר דקללתך לעולם קיימת וכמואב שקללת בלעם עדיין קיימת אצלו.

(פנים יפות)

 

וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם (כב, ז)

 

וברש"י ד"א קסם זה נטלו בידם זקני מדין, אמרו אם יבא ממנו בפעם הזאת יש בו ממש ואם ידחנו אין בו תועלת, לפיכך כשאמר להם לינו פה הלילה אמרו אין בו תקוה הניחוהו והלכו להם, ע"כ. ויש לדקדק דג' לשונות נקט כאן, מתחילה אמרו יש בו ממש וכנגד זה אמרו אין בו תועלת וכשדחה אותם למחר אמרו אין בו תקוה, וצ"ב.

ונראה הביאור, דהנה גבי משה כתיב (לעיל ט, ח) ויאמר אליהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם ופירש"י כתלמיד המובטח לשמוע מפי רבו, אשרי ילוד אשה שכך מובטח שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה ע"ש, ומבואר דדרגת נבואתו היתה שבכל זמן היה שואל את המקום כפי רצונו, ולעומת זה גבי בלעם כתיב (להלן כד, ד) נפל וגלוי עינים ופירש"י שאין נראה עליו אלא בלילה, ע"כ. והנה לעיל כתב רש"י (פסוק ד) ששאלו מואב לזקני מדין שנתגדל מנהיגם של אלו במדין, מה מדתו של מנהיג זה, אמרו להם אין כוחו אלא בפיו, אמרו אף אנו נבא עליהם באחד שכחו בפיו, ע"כ. אמנם אם אותו שיביאו שוה בכוחו לכח משה הרי מה יתרון להם ברצונם להכניע את ישראל דמאן יימר מי יגבר על מי, ונראה דמוכרח שסברו כי בלעם כוחו רב ממשה ובכך ינצחנו, ואחר שנבואת משה היא באופן ששואל בכל שעה הרי שנביא הגדול הימנו הוא זה שאין צריך אף לשאול רק שמעצמו יודע דעת עליון, ומעיקרא סברו דאפשר וזוהי דרגת נבואת בלעם, ומעתה א"ש היטב, דמתחילה אמרו אם יבא עמנו יש בו ממש, כלומר אם יבא תיכף קודם שישאל יש בו ממש כנגד משה שצריך לשאול, ואם ידחנו אין בו תועלת, היינו כיון שדוחה הר"ז משום שצריך לשאול, וא"כ שוה הוא בכוחו למשה ומה תועלת יש בו דאין ודאות שיגבר על משה, וכיון שאמר לינו פה הלילה אמרו אין בו תקוה והניחוהו והלכו. והוא משום דנתברר כעת שאף לשאול בכל זמן אין בכוחו ורק בלילה נראה עליו, נמצא שפחות הוא ממשה ואין כל תקוה שיגבר על משה לפיכך הניחוה והלכו להם.

(הגר"א)

 

ויחר אף אלוקים כי הולך הוא ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו והוא רוכב על אתונו (כב, כב)

 

והנה בגמ' (ברכות ז, א) דבלעם היה מכוין השעה שהקב"ה כועס ואז מקלל, והקב"ה עשה צדקה עם ישראל ולא כעס באותן הימים, וזהו שאמר בלעם לבלק מה אקוב לא קבה קל ומה אזעום לא זעם ה' ע"ש. ויש לשאול על זה דבאותה שעה שחרה אף ה' בבלעם כי הולך הוא מצי לקלל.

ונראה לפי מה דאיתא (ברכות כח, ב) היה רוכב על החמור ירד ויתפלל, וע"ש הטעם כדי שיוכל לכוין בתפילתו, ורבי ס"ל דא"צ לירד אלא יושב במקומו ומתפלל וקי"ל (שם ל, א) דהלכה כרבי (וכ"ה בשו"ע או"ח צד, ד) אכן נראה דגבי בלעם שאני והיה צריך לירד מן החמור בתפילתו דכתב הרמב"ם (פ"ז מהל' יסוה"ת ה"ד) כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו, אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים, ע"כ. וכיון שבלעם היה מקלל בדרך נבואה היה צריך לשם כך כוונה יתירה, ואף לפ"מ דקי"ל דא"צ לירד הכא צריך היה, ולפ"ז י"ל דהכא כתיב והוא רוכב על אתונו, ואשר לכן אף שהיה שעת חרון אף ל"מ לכוון ולקלל את ישראל.

(חכם צבי)

 

ויחר אף אלוקים כי הולך הוא וגו' (כב, כב)

 

הקוב"ש דן באדם שעושה דבר שהקב"ה לא ציוה להדיא שלא לעשותו, אלא שידוע הדבר שאין זה רצון השי"ת, האם זה עבירה או לאו, ולכאורה יש לפשוט מהכא, דהגם שלא נצטוה שלא לעשות, מ"מ כיון שידע שאין זה טוב לעשותו, לכך חרה בו אף ה'.

ולפ"ז נראה נמי לאידך גיסא, דאם אחד יודע שרצון ה' הוא לעשות דבר פלוני אף שלא כתוב במפורש, אם אינו עושה כך הרי זה כעובר על רצון ה' עד שיכול להביא חרון אף כמו הכא, ולפ"ז על האדם להזהר בכל המדות חסידות לעשותם, שכן הכל הוא רצון ה', אף שלא כתוב כן במפורש, וכעי"ז מצינו בחוה"ל שאין מעשה רשות אלא כל המעשים הינם או מעשה מצוה או מעשה עבירה.

ובזה נראה לפרש מהו יסוד החילוק בין 'יראת שמים' ל'יראת חטא', אשר נתקשו בזה המפרשים, ויעויי' ארחות יושר מה שביאר ע"פ דרכו.

והנראה לפרש, דיראת חטא היינו שפוחד מהעונש והחסרון והפגם שעושה במעשיו, משא"כ יראת שמים הוא אפי' אם יודע שלא יקבל עונש על מעשיו, ושאינו פועל חסרון במה שעושה, מ"מ בעצם הדבר שיודע הוא דאין רצון ה' בדבר זה, ובכך הוא נמנע מלעשותו, ודומה הוא למעשה דבלעם דאף שהשי"ת התיר לו לילך עם בלק, מ"מ ידע בלעם שאין רצון ה' בזה, ופי' זה נראה נכון.

(רבי אהרן לייב שטיינמן שליט"א)

 

מה אקוב לא קבה קל (כג, ח)

 

ובמד"ר (פ"כ יט) בברכות הוא בעצמו מברכן שנאמר (דברים כח) ונתנך ה' עליון, ידו ה' אתך את הברכה, ובקללות לא היה טובען, שכה"א והיה אם לא תשמעו ובאו עליך מעצמן הוי, מה אקוב לא קבה קל, ע"כ. והנה בין הברכות שבעצמו מברכן ובין הקללות שמאליו יבאו הלא ודאי שאי"ז מעצמן רק בגזירת שמים ומאי שנא, וצ"ב.

ויש לבאר, דהנה איתא שראה אברהם אבינו בהצטגנינות שאינו מוליד והקב"ה הוציאו למעלה מן הטבע ע"ש, וחזינן דישראל אינם ברי מזל והקב"ה מנהיגם למעלה מן הטבע, ונראה דכ"ז באם עושין רצונו של מקום אך בלא"ה ליכא להנהגה זו, ובכגון דא הרי שאין צריכים להענישם בפועל רק סגי בהסרת השגחתו מעליהם וממילא דאיתרע מזלם בכך ותבוא עליהם הרעה. ובזה יל"פ הא דבברכות כתיב ונתנך ה' וגו' יצו ה' אתך את הברכה, דזהו נתינה מיוחדת בשעה שעושים רצונו שנוהג בהם באופן דלמעלה מן המזל והטבע, אולם בקללות נאמר ובאו עליך והיינו מעצמן, דא"צ לעונש בפועל רק שבהסרת ההנהגה של השגחה מיוחדת עליהם ממילא איתרע מזלם עי"כ, וזהו שאמר בלעם מה אקוב לא קבה קל, דממנ"פ, אם הולכים בדרכיו בלא"ה למעלה מן הטבע הם, וכיון שכל עיקר הקללה היא לשנות המזל הרי דשאני ישראל שאינם ברי מזל, ול"ש קללה בכגון דא, ואם אינם הולכים בדרכיו א"צ לקללה בכדי להרע להם דבעצם הסרת השגחתו מעליהם כבר הורע מזלם.

ובזה יל"פ המשך הכתוב כי מראש צורים אראנו ומגבעות וגו' הן עם לבדד ישכון, דמראש צורים היינו מאבותיהם חזינן שלמעלה מן הטבע הם שאע"פ שהיו עקרים ועקרות ילדו דעם לבדד ישכון שבודדים הם בהנהגה זו דלמעלה מן הטבע מכל האומות.

(ר"א דושניצר)

 

לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו (כג, כא)

 

בגמ' (קידושין מ, א) איתא 'אמר רב אסי אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה שנאמר און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה', ואלא מה אני מקיים הנני מביא אל העם הזה רעה פרי מחשבותם, מחשבה שעושה פרי הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה מחשבה שאין בה פרי אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, ואלא הא דכתיב למען תפוש את (בית) ישראל בלבם אמר רב אחא בר יעקב ההוא בעבודת כוכבים הוא דכתיב דאמר מר חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה, עולא אמר כדרב הונא דאמר רב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו הותרה לו סלקא דעתך אלא נעשית לו כהיתר', ומבואר דבג' דברים יליף מקראי דהקב"ה מצרף מחשבה למעשה, באופן שעשה העבירה לבסוף כמש"כ רש"י לבאר הא דעשה פרי, ובמחשבת ע"ז, ובעבר ושנה דנעשית לו כהיתר.

ונראה לבאר, דזהו מש"כ הכא בקרא לפי סדר הדברים שבאו לרמז על הנך ג' דברים שנשנו בגמ' מקראי, 'לא הביט און ביעקב' היינו דאימתי אין הקב"ה שם ליבו למחשבה בבני יעקב שחוטאים, בג' דברים, כשלא ראה עמל בישראל והיינו שלא עשה מעשה העבירה לבסוף, וכשה' אלוקיו עמו כשאין בו מחשבת ע"ז אלא ה' עמו, ותרועת מלך בו שלא פרק מעליו עול מלכות שמים ונעשית לו כהיתר, דרק בהנך שלשה הקב"ה מביט למחשבה ומעניש עליה.

(רבי אברהם יהושע סאלאווייציק שליט"א)

 

מה טובו אוהלך יעקב משכנותך ישראל (כד, ה)

 

בגמ' (סנהדרין קה, ב) אמרינן אמר רבי אבא בר כהנא כולם חזרו לקללה ופרש"י כל הברכות של בלעם חזרו לקללה כמו שהיה כוונתו מתחילה, חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות, ואמרינן בגמ' לעיל דהיינו שבלעם ביקש לומר שלא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות וע"ז אמר מה טובו אהלך יעקב, וברכה זו דמה טובו אהלך יעקב נשאר לברכה, שנאמר בפרשת כי תצא (דברים כג, ו) ויהפך ה' לך את הקללה לברכה כי אהבך ה', ודרשינן קללה ולא קללות אחת מן הקללות הפך לברכה שלא חזרה לעולם לקללה, משא"כ כל הברכות שברך לישראל חזרו לקללה כאשר היה בלבו לקללם, ויש להבין באמת מדוע דוקא ברכה זו לא חזרה לקללה ומ"ש משאר ברכות.

וביערות דבש (ח"ב דרוש ג') מבואר דבלעם ידע שכל העולם קיים על התורה והתפלה, ואף אומות העולם יש להם קיום על ידי זכות תורה ותפילה כי היא תכלית העבודה לה', ולכן לא היה ליבו שלם לקללם באמת לבטל הבתי כנסיות והבתי מדרשות כי זה קיום גם כן לאומות העולם, והרי היה חפץ בקיום אומות העולם, וזה הרי טובה לאומות העולם, וע"כ אף כשרצה לקלל לא היה בלב שלם ואדרבא בלבבו היה שיתקיים ולכן לא חזרו, משא"כ שאר הברכות.

וע"פ זה יש לפרש הכתוב והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי וגו' כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים, דלכאורה לעתיד לבוא מה יהיה צורך בעבודת התפילה, וכהיום שמתבוננים הרבה חלקי תפילה הם תקע בשופר גדול וכו' ולירושלים עירך, את צמח וכו' שיבנה ביהמ"ק במהרה בימנו וכו' וכן ע"ז הדרך בכל ענין וענין, וא"כ מה יהיה התפילה לעתיד לבוא ויהיה הכל בשלו' בלי צרה כלל.

אלא שגובה מעלת התפילה שזה הקיום לכל העולם, ואף אם בנ"י לא יהיה זקוקים לזה ויהיה להם כל ההשפעות טובות מלמעלה ורב טוב לבית ישראל, מ"מ יהיה צורך בתפילה לקיום בעולם, ולשאר אומות העולם (שיהיו באותו זמן גרים גרורים או שאר דיעות במפרשים).

וזשה"כ והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי וגו', וא"ת על מה יהיה צורך בעבודת התפילה בזמן אשר דורשי ה' לא יחסרו כל טוב, לזה אמר כי ביתי בית תפילה לכל העמים, דכוח התפלה עצום מאוד ויש בה צורך לקיום העולם, וביתי יהיה בית תפילה לצורך קיום כל העמים שכל העולם כולו נידון בזכות ובכח תפילות בני ישראל וכמ"ש היערות דבש זי"ע.

ומכ"ק מו"ח אדמו"ר הגה"ק מקלויזנבורג זי"ע שמעתי פעם לפרש ע"ד דברי היערות דבש דאם לא כיון בלב שלם לקלל לא היה הקללה חל, ובזה פירש מ"ש רש"י עה"פ (לעיל כב, כ) אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם וגו' ופרש"י אם הקריאה שלך וסבור אתה ליטול עליה שכר קום לך אתם, ולכאורה אינו מובן דמאי נפק"מ, אלא כוונתו הפסוק דאם כל כוונתם כסף, א"כ אתה יכול לקלל זה ממילא לא יזיק כלום, אם כסף זה מה שעומד לך בראש א"כ אתה יכול ללכת ולקלל דבין כך ובין כך לא ישפיע שום דבר.

(רבי דב וויס שליט"א)

 

מה טבו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל. כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים. יזל מים מדליו וזרעו במים רבים (כד, ה-ז)

 

ובמפרשים שנו כי מברכותיו של בלעם אנו למידין מה היה בלבו לקללם (עי' כלי יקר כג, כח), ויש לעיין האיך רואים אנו בברכות אלו מה נתכוין לקלל והרי כל דברותיו ברכות הם לישראל.

ונראה, דאכן בדבריו אלו היה דו שיח בין בלעם להשי"ת, דבלעם ידע בקרבו כי לא יוכל לקלל את ישראל שלא יוכלו להתקיים שכן משמים מסייעים בידם, ולכן חפץ היה לכל הפחות להקטין הצלחתם ולצמצם ברכתם, ולכך אלו היו דבריו מה טבו אהליך יעקב אהל הוא ל' עראי שכל תלמודם הוא רק ארעי ולא קבוע, ועל כך השיבו השי"ת כי אין זה כך אלא משכנותיך ישראל שישראל שכונים לקבע בעסקם בתורה, ושוב אמר בלעם כנחלים נטיו להורות שאף תלמודם יהיה כנחל אכזב שרק בחורף הוא פורה ואילו בימי הקיץ אין בו ממש, ועל כך השיבו השי"ת כגנת עלי נהר שעוסקים הם בתורה כנהר השופע מימיו כל השנה.

הוסיף בלעם ואמר כאהלים נטע ה', שאף הצדיקים והת"ח הינם כהאלים קטנים ולא מוכרים בצדקתם, ועל כך השיבו השי"ת כארזים עלי מים שהצדיקים אינם קטנים כאהלים אלא גדולים ורמים כארזים במקום המים שהוא מקום קבע וגדילה. ושוב אמר בלעם יזל מים מדליו שאף כשעוסקים הם בתורה ובמצוות אין זה אלא טיפין טיפין כמים הנוזלים מן הדלי טיפות טיפות, ועל כך השיבו השי"ת כי זרעו של ישראל הוא במים רבים בכמות ובאיכות בתורה ובמצוות.

(רבי ראובן אלבז שליט"א)

 

וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן ויקח רומח בידו (כה, ז)

 

ובגמ' (סנהדרין פב, א) וירא פנחס מאי ראה, ראה שנתעלמה הלכה וכו' אמר משה אחי אבי אבא לא כך למדתני ברדתך מהר סיני הבועל ארמית קנאין פוגעים בו.

ויש לדקדק הלשון שאמר ברדתך מהר סיני, ומה נפקא מיני' לנו מתי זה היה הדבר הזה, וגם למה דוקא הלכה זו לימד אותו ברדתו מהר סיני והרי כל התורה כולה למד משה מהשי"ת.

ונראה לי בדרך אפשר, דהנה משה רבינו ע"ה ירד מהר סיני (בפעם השנית) ביום הכפורים, והקריאה של יום הכפורים הוא בפרשת עריות, והוא הוסיף להם עוד דינים מפרשת עריות, דינים כאלו שאינו מפורש בתורה, ומהם שהבועל ארמית קנאין פוגעים בו שזה הוא מעין הקריאה של היום.

ומעתה י"ל דזהו שאמר לו פינחס, לא למדתנו רבינו ברדתך מהר סיני, דוקא באותו יום שירד מהשמים והוא יום הכפורים, שאז הקריאה היתה בפרשת העריות, ומשה רבינו ע"ה הוסיף להם דינים שאינם מפורשים בענין והוא כי הבועל ארמית פוגעין בו, ונמצא שפיר מדוייק למה אמר לו הלשון ברדתך מהר סיני דוקא.

(רבי משה הלברשטאם)

 

ויבוא אחר איש ישראל אל הקובה וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה (כה, ח)

 

וברש"י והרבה ניסים נעשו לו ע"כ. ובתרגום יונתן ב"ע מונה הניסים ובתוך הדברים איתא נס חדסראי, דאתקריש אדמיהון ולא נפיל עלויה ע"כ. וכ"ה בספרי כאן במנין הניסים נמנו ב' הדברים גם שלא ירד מדמם על פינחס וגם שלא מתו עד שיצא מן האוהל בכדי שלא יטמא, ע"ש. והדברים צ"ע דאי לא מתו עד שיצא א"כ מה צריך היה שלא ירד עליו מדמם האדם חי אין מטמא, וצ"ע.

ונראה עפ"מ שפרש"י, אל קבתה כיון וכו' בתוך נקבות שלה וראו שלא לחינם הרגם ע"ש, וי"ל דהא דלא ירד מדמם עליו היינו דם נדה דכיון שהכניס אל קבתה נמצא שאת מקורה הערה ויצא דם נדה וזהו הנס שלא נטמא מדם זה מלבד מה שלא מתו עד שיצא.

(פני דוד)

תגובות
1.   אורי בוים (9/07/2008 17:40:59)
עוד פרשיות שבספר במדבר
פרשת במדבר, 28/05/2008
פרשת נשא, 2/06/2008
פרשת בהעלותך, 9/06/2008
פרשת שלח, 17/06/2008
פרשת קרח, 24/06/2008
פרשת חוקת, 1/07/2008
פרשת בלק, 8/07/2008
פרשת פנחס, 16/07/2008
פרשת מטות, 23/07/2008
פרשת מסעי, 29/07/2008
בניית אתרים בניית אתרים