שטייגן פורטל עולם התורה
מבזקים
> ציור לפרשת השבוע להורדה!
מאת הצייר ר' יוני גרשטיין הי"ו


 שעון מעורר

פורטל המרצים
המרצים החרדים המומלצים
לזכר מורשת והנצחת
מרן רבי עובדיה יוסף זצוק"ל


פרסום יהודי

עכשיו באתר שטייגן
685 אורחים
ברית מילה

ואלה שמות... קריאת שם בישראל מהי?

14/01/2009

בפרשה בה קוראים על שמות בני ישראל, מן הראוי ליכנס מעט לתוככי הענין, מהו השם בישראל, אימתי התחילו לקרא בשמות משפחה ועוד * מהו המקור לקריאת השם במילה דוקא * אימתי קוראים לשם הבת? * מה החילוק בין מנהג הספרדים הקוראים על שם הוריהם בחייהם? * האם קריאת שם ע"ש צדיק מוסיפה לרך או מזכה את הצדיק? * האם יקרא לתינוק חולה קודם המילה שיוכלו להתפלל עליו? * האם שייך 'שם' אצל גוי או שהוא כינוי בעלמא? * איזה שם ראוי לתת לילד? * שם ראשון לנולד מי קודם בנתינתו האב או האם? על אלו ועוד רבים בכתבה מאלפת זו שבה אוסף נדיר בענינים אלו

 

פעמים רבות האריכה התורה בכתיבה שמות האנשים לפרטיהם, כך אף מתחילה פרשתינו ב'ואלה שמות בני ישראל' המפרטת את שמותיהם של בני ישראל שבאו מצריימה. יש בכך משום נותן טעם להביט נכוחה על חשיבות ומהות ענין קריאת השם בימינו, שנדברו אודותיו רבות, והדברים ערבים ומיוחדים לידע מקורם ואורחותם.

כל מי שיביט בתורתינו הקדושה, יבחין בנקל, כי מאורעות רבות נקשרו לשם האיש אודותיו שייך הענין, ובמבט ראשון נראה הדבר כאילו יש קשר בין 'שם' באיש למאורע באירע עמו, והדברים דורשים הבנה.

ידוע המעשה אודות בנו של הרמב"ן שהיה נשוי לבתו של רבינו יונה, וכשנפטר רבינו יונה ונסתלק לבית עולמו, היתה בתו מעוברת, ולאחר מכן כשילדה בן זכר, היה לו לקרותו משה כשם אביו, כפי שנהגו בני ספרד לקרא על שם אביהם בחיי חיותו. אך אמר הרמב"ן שאף שצריך לקרא לרך הנימול על שמי, מבקש אני שתקראוהו בשם יונה, על שם זקינו אבי אמו, וזאת משום שנאמר וזרח השמש ובא השמש, עד שלא כבתה שמשו של זה, זרחה שמשו של זה, ואכן אותו נכד היה לגדול בישראל, והלך בדרכי סבו רבינו יונה.

ניכר הדבר, שה'שם' בו נקרא האדם דבר גדול הוא, וטומן בחובו לעתים את עתידו של הנקרא כן, והדבר מעורר ענין, כיצד אנו ההורים מייחסים חשיבות לקריאת השם, ומה אכן נדרש מעמנו לעשות.

 

שם האדם מעיד על מעשיו העתידיים

תחילה, יש להביא את דברי המדרש [תנחומא, האזינו] על המקרא 'זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור', על כן הזהירו אותנו חז"ל שלעולם יבדוק אדם בשמות לקרוא לבנו הראוי להיות צדיק, כי לפעמים השם גורם טוב או גורם רע, אולם אין הגורם הזה סותר את בחירתו החפשית של האדם. כך לדוגמא, מצינו במרגלים שאחד מהם נקרא 'שמוע בן זכור' על שלא שמע בדברי המקום, ועוד רבים. והחיד"א הוסיף לבאר זאת בספרו מדבר קדמות בקונטרס אחר המדבר ערך צדיק, ששמו של האדם זוהי נשמתו, ובגלל זה רומז שמו של האדם לאיזו מידה הוא נוטה, וכמו שאמרו בילקוט שמעוני לשמואל [עח] על הפסוק 'אך יקם ה' את דברו' ר' ירמיה בשם רב שמואל בר יצחק, בכל יום ויום היתה בת קול יוצאת ומפוצצת בכל העולם כולו ואומרת, עתיד צדיק אחד לעמוד ושמו שמואל, וכל אשה שיולדת בן מוציאה שמו שמואל, וכיון שהיו רואים את מעשיו היו אומרים אין זה שמואל, כיון שנולד זה ורואים את מעשיו אמרו כמדומין אנו שזה הוא, הרי שהשם יכול לרמוז למידה שתהיה לו לאדם, אם כי בדברי הילקוט נראה בבירור שאין השם לבד גורם זאת, וודאי תלויים הדבר במעשיו של האדם.

ואכן כך נקט המגיד מישרים שמי שנקרא אברהם נוטה לצד עשיית חסד, ומי שנקרא יוסף אז הוא גבור בעריות או הוא זן ומפרנס לאחרים כמו יוסף שזן וכלכל את אביו ואת אחיו, וכן מצינו אצל נבל שאביגיל אשתו אמרה עליו 'כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו' [שמואל א, כה], וכן חשב עשו הרשע כאשר שאל 'הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים', והוסיף הילקוט, שאילו זכו הדורות היה הקב"ה קורא שם לכל אחד ואחד, ומשמו היו יודעים את טיבו ואת מעשיו.  

ענין שמות אצל גוי

הגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי שליט"א הביא ראיה מפורשת לכך, שענין השמות אצל הגויים קיים ויש לו חשיבות, שהרי יתכן שהשם אצל הגוי אינו אלא סימן בעלמא.

אך יש להוכיח הדבר מדברי התוספתא [גיטין ו, ו] שאמרו גר ששינה שמו כשם העכו"ם כשר, והיינו שנתן שם חדש לאחר גירותו, אבל בגט כתב כשם של הגוי שלו כשר, כפי שהביאו התוספות בגיטין [לד, ב ד"ה והוא], ומבואר שגם שם הגוי נחשב ל'שם'.  

 

בהתבוננות בדבר, מצינו במסכת ברכות [ו, ב] מנלן דשמא גרים, א"ר אלעזר דאמר קרא 'ולכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ', אל תקרי שמות אלא שמות, וביאר המהרש"א שפעולות ה' נמשכים אחרי השם של אדם שהוא גרם לכך. וביותר מצינו במסכת סוטה [לד, ב] א"ר יצחק מרגלים על שם מעשיהם נקראו, סתור בן מיכאל, סתור שסתר מעשיו של הקב"ה, מיכאל שעשה שונאו מך, גחבי שהחביא דבריו של הקב"ה. ורבי יהודה ליב עדל בספרו אפיקי יהודה [דרוש יח] הקשה על כך, שאם נאמר ששמא גרים, הרי ניתן לומר שהשם מיכאל הינו מכוון למלאך מיכאל שהוא השר הגדול, וביותר, שהרי אם הבנים סתור ונחבי חטאו, ולכך נקראו כן, מדוע דרשו שמות אבותיהם מיכאל וופסי אף לגנאי, וכי מה עשו עד שדרשו שמותיהם לגנאי. ותירץ בדעת רב יצחק, שלא רצה לומר שמתחילת קריאת אותם השמות כבר נרמז ענין המעשה העתיד לבא, כי בהדא כבשי דלבא מאן ידע, אבל רצונו בזה כי אבותינו אשר רצו ללמד אותנו להועיל ולהתרחק מאתנו הדעות הנשחתות שעלו על לב המרגלים, סמכו ענינם בדרך אסמכתא בלשון שמות המרגלים.

עוד כתוב במדרש רות רבה, רבי מאיר היה דורש שמות, רבי יהושע בן קרחה היה דורש שמות, ושם האיש אלימלך שהיה אומר אלי תבוא מלכות, ושם אשתו נעמי שהיו מעשיה נאים ונעימים, ושם שני בניו מחלון וכליון, מחלון שנמחו מן העולם, וכליון שכלו מן העולם. וכתב השל"ה שזוהי חוכמת האדם הראשון שנתן שמות לכל דבר שידע ברוח הקודש לבנות אותיות ומילות מיוחסות עם הדבר הפנימי, בשביל שהשמות מורים על שורש הדבר.

דבר זה שהשם גורם את המעשה, לא על אדם יחיד בלבד נאמר, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שכן מצינו על ירמיהו הנביא שנקרא כן משום שבימיו נעשה בית המקדש ארימון חרב ושומם, או שבימיו נתרוממה מדת הדין, ובא"ב דבן סירא נאמר כשנולד ירמיהו אמר לו אליהו, הקרא שמך ירמיהו, שבימיך יקים הקב"ה אויב שירים ידו על ירושלים. והזוהר הוסיף שלכך נקרא ישעיהו בשמו, שבימיו נהייתה ישועה לישראל.

הנועם אלימלך היטיב להגדיר זאת על פי דברי הזוהר, שהשם מורה על נשמת האדם, והראיה לכך היא, שכשרוצים להקיץ אדם משנתו, אם דוחפים את הגוף, בקושי רב הוא יתעורר, אבל כשקוראים לו בשמו, יותר קל הדבר להעירו, והוא מתעורר לשמע שמו, וזהו מחמת שנשמתו של האדם יוצאת מגופו כשהוא ישן, וכשקוראים לה בשמה היא חוזרת.

בגמרא בר"ה נאמר הטעם שלא נקראו שבעים הזקנים בשמותיהם, ותמה הגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי שליט"א, וכי אם היו כתובין שמותן היו יודעים מי הגדול מביניהם ומי לא. וביאר שאם היו כתובין שמותן, השם אומר על האדם מהותו, וכיון שאין מוזכר בפסוק אי אפשר לדרוש שמותם.

 

כיצד האב הקורא שם בנו יודע עתידו

מעתה, הדבר מעורר תמיהה, כיצד האב שקורא שמו של הרך הנולד, יודע מה טומן מעשי בנו בעתיד ימיו, עד שיודע לקרא לו בשם המתאים למעשיו, וכיצד יוכל להיות גורם טוב או גורם רע ולהשפיע על בחירתו החופשית. בשאלה זו נתקשה רבי יעקב ן' חביב בפירוש הכותב לעין יעקב [ברכות ז, ב] בביאור דברי רבי אלעזר שאמרה לאה ראו מה בין בני לבן חמי, וביאר שאכן לא ידעה לאה העתיד להיות עמו, אבל הקב"ה יודע העתידות שם על לבה לקרות שם בנה בדרך שיהיה רמוז בו הדבר העתיד להיות עמו, וזאת כינו שאמרם 'שמא גרים', כי ה' יודע מה שעתיד להיות, ובהכרעה סגולית משארת טבע האפשר כמו שאמרו הכל צפוי והרשות נתונה, ומן ההכרח לומר כן שהרי אמרו 'מאי רות אר"י שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות', וכי כשנולד בתוך עמה בשדה מואב היו נביאים

לידע שעתיד לצאת ממנה דוד, ועל כן קראו שמה רות, אלא ודאי האמת יורה דרכו שכוונת רז"ל לרמוז בזה ובכיוצא בו אמונה רבה ידיעתו יתעלה בעתיד, ואם כל זה הרשות ביד האדם לבחור בטוב.  

יתרה מכך מצינו בדברי הגמרא ביומא [פג, ב] מעשה ברב מאיר דהוי דייק בשמא וכו', וכי מטו לההוא דוכתא ובו אמר לו מה שמך, אמר כידור, אמר שמע מינה אדם רשע הוא שנאמר כי דור תהפוכות המה, והענין צריך ביאור הדייקנות בשמו שהיה רבי מאיר נוהג בו מה שרשו ויסודו. וביארו המפרשים, שרבי מאיר שקל במאזני שכלו ובינתו העמוקה, שהאב אשר קורא שם בנו בשם מגונה כזה 'כידור', קרוב הדבר שדעותיו ומדותיו לא יתכנו, ומעשיו אינם תמימים, כי לולא זאת ודאי לא היה בוחר בשם מגונה כזה לבנו, וידוע שעל ידי הרוב טבע האב ירושה היא לבן בדברים רבים, ואף שיש בכח הבן ובבחירתו לשנות טבעו דעותיו מדותיו ומעשיו, היפך ירושת אביו, על כל פנים צריך לזה זריזות ושקידה ואמיצות כח, ורבי מאיר חשב על האפשרות שאביו של כידור לא היה מהישרים בלבותם, כנראה מבחירתו שם מגונה כזה לבנו, וממילא חשש גם להחשש הנולד מזה, והיינו פן כדעת וכמעשי האב, כך דעת ומעשי הבן, על כן גמר בדעתו לחשוש לזה שלא להפקיד פקדון אצל כידור.

ולעומת זה מצינו במדרש רבה [נשא, יג] למה נקרא שמו נחשון, על שם שירד תחילה לנחשול שבים, יש לפרש שעמינדב אבי נחשון היתה חביבה לו המדה הטובה להחיש ולמהר מעשה הטוב בלי מורא ועתיד, לכן קרא שם בנו נחשון לסימן שאלתו ובקשתו מה', גם הבן הזה שנולד לו יאחז במדה היקרה הזאת. סוף דבר כיון שעל פי הרוב מעשי אבות יורשים הבנים, יש לנו לדון שמסתמא כטבע האב שמתבטא כנתינת השם, כך טבע הבן, ובזה השם גורם טוב או רע, והבחירה והכח ביד הבן לשנותם להימין או להשמאיל.

ובספר חסידים [שסג] מתבאר, שמה שאמרו שהשם גורם לטובה או לרעה, לא לענין תורה ומעשים טובים ויראת שמים לבד אמרו, אלא גם לענין הצלחה לגדולה אם יחיה ויהיו בניו קיימים ויעמידו תולדות ראויים או לאו.

 

השפעה אלוקית בקריאת השם

ואכן, בשם האר"י [שער הגלגולים, כג] הובא, שכל שם שקוראים לו הוריו בעת הכנסו לבית המילה, אינו במקרה, אלא הכל בהסכמה מאתו יתברך, שגלוי לפניו מה ענין זה האיש ומה יהיו מעשיו, והקב"ה שהוא מסובב כל הסיבות, מסובב שהאב או האם ירצו ליתן לילדם שם זה דוקא בעת המילה, שכן זהו שמו למעלה, ושם זה הוא השם המוכרח לנשמה זו. וזהו שנאמר 'בשמך יקראוך', דהיינו השם שלך המיוחד איליך. 'ובמקומך יושיבוך', שהוא השם השייך לשורש נשמתך ומקומך, ורומז הדבר שיש לכל אחד חלק אלוק למעלה, ושמו הוא חיותו של האדם כל ימיו. ומקור הדבר הוא מהמכילתא [בא, טז] על המקרא קדש לי כל בכור, שהקב"ה מכריז על כל שם למעלה, ואביו ואמו קוראים לו למטה. והבן יהוידע הוסיף לבאר לפי הידוע, שכל אדם שמו הריהו מרומז בתורה, ואף רומז שם את תכונותיו וטבעו. וזהו 'בשמך יקראוך', לדעת את תכונותיך וטבעך, 'ובמקומך יושיבוך', באיזה מקום בתורה הוא רמוז.

ורבי מנחם עזריה מפאנו במאמר אם כל חי [ב, י] הוסיף על כך, שהרי מקרא מצינו אצל בצלאל שנאמר ראה קראתי בשם, ורק לאחר מכן נאמר ואמלא אותו רוח אלוקים, וכמו כן אצל שרה שבתחילה שנקראה שרי לא היתה ראויה לפקידה, ורק משנקראה בשמה שרה, זכתה לפקידה מעקרותה, הרי מוכח שאחר שנקרא שמו של האדם, אז זוכה הוא לחלק אלוק ממעל ולרוח אלוקים המפעמת בו כל ימיו.

ומעשה ידוע אירע עם תלמידו של הרמב"ן, שהפך למומר והיה שמו אבנר, ושאל אותו באיזה מקום בתורה מרומז שמו, וכן מה יהיה בסופו, והשיב לו הרמב"ן שהוא מרומז בפסוק 'אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם', דהיינו שהאות השלישית שבמילה 'אפאיהם' היא א', ו'באשביתה' היא ב' וב'מאנוש' היא נ', וב'זכרם' היא ר'. וכך הביא את המעשה בספר קב הישר [כג], 'מצינו מעשה ברמב"ן שהיה לו תלמיד אחד שיצא לתרבות רעה ושמו אבנר, ונעשה כותי, ומחמת רוב חכמתו בטומאתו נעשה שר גדול בכותים, ויהי היום שהיה יום כיפור שלח לו הרמב"ן שיבא אליו, בא לפניו ולקח בפני הרמב"ן חזיר אחד ונחרו ובשלו, ואחר כך שאל לרמב"ן רבי על כמה כריתות עברתי היום. והשיב לו על ארבע כריתות עברת היום, ואמר לו התלמיד, הלא על ה' לאוין עברתי והתחילו לפלפל עד שהרמב"ן הודה שעבר על ה' לאוין של כריתות. ושאל הרמב"ן אותו, הגד נא לי מי הביאך אל מדה זו שכפרת בתורת משה. והשיב לו כי פעם אחת שמעתי שדרשת שיש בפרשת האזינו כלולים כל המצות וכוללים כל ענייני העולם וכולן נרמזים בפרשת האזינו, רק שצריך סייעתא דשמייא להבין כל העניינים והסודות אשר שם. ובעיני היה זה מן הנמנע עד שבשביל כן קבע בלבבי החטא שאין האמת כן, כמו שאמר הרמב"ן, ויצא ופקר ונהפך לאיש אחר. וענה לו הרמב"ן, עדיין אני אומר כן שדברי כן הוא שהכל נרמז ומבואר בפרשת האזינו, אם לא תאמין שאל ואגיד לך, ויתמה התלמיד הכופר ההוא ואמר, אם כן כדבריך תראני אם שמי שהוא אבנר בפרשת האזינו תמצא.

ויתפלל הרמב"ן אל ה' בכל לבבו ונפשו ובא פסוק בפיו 'אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם', אותיות שלישית מן פסוק זה ר"ת אבנר. וכשמוע התלמיד את הדבר חרד מאוד ויפול על פניו, ושאל לרבו הרמב"ן אם יחזור בתשובה יהיה לו תיקון ותרופה, והשיב לו הרמב"ן והלא שמעת להפסוק שישבית מאנוש זכרו ולא יועיל לו שום תרופה. ותיכף הלך אותו תלמיד ולקח ספינה בלא ספן וחבל ומלח, והלך עם הספינה באשר הוליכו צועק במר נפשו, ועדיין לא נודע ממנו מאומה, ואחר כך הרבה הרמב"ן בתפילה שתהיה לו מקצת כפרה. ואחר זמן רב בא להרב בחלום והחזיק לו טובה שגרמה תפלתו להוליכו להתלמיד לגיהנם, והיו דנין אותו דינים הרבה בגיהנם, ואחר י"ב חודש היה לו מזור ותרופה לא להוליכו לג"ע ולא לדון אותו בגיהנם, כי עד אותו הפעם היה התלמיד בכף הקלע'.

 

סיפור מענין בדבר כיצד יד ההשגחה סובבה את ה'שם' הראוי, סיפר אחד מגדולי דורינו, שבעודו מתפלל תפילת שחרית של שבת בבית המדרש, ניגש אליו אברך ובפיו בעיה ומצוקה - 'הן נצרך אני בעוד זמן מה בקריאת התורה לקרא שם לבתי, אני חפץ לקרא לבתי בשם רבקה, ואילו רעייתי רוצה וחפצה דוקא בשם אפרת, ואני מתבייש בשם זה, ולא אוכל לקרא לבתי בשם שלא אוכל להתרגל בו בחיינו המשותפים כל השנים, אך רעייתי מתעקשת שאקרא לה דוקא בשם זה, מה עלי לעשות'.

אותו גדול שהיה באמצע פסוקי דזמרה, סימן לו בסידורו ברומזו שאין הוא יכול לדבר עתה, היות והוא באמצע אמירת הפסוקי דזמרה, וסימן לו שיבא אליו לאחר מכן לפני קריאת התורה, ואז יוכל לנסות לסייע לו.

אותו אברך אכן ניגש לאותו גדול, לאחר שהחלו כבר בקריאת התורה, היתה זו שבת שפרשת יתרו נקראה בה באותה שבת, ובפיו השאלה כיצד יקרא לבתו במקרה מסובך זה.

השיב לו אותו גדול - הן עתה קראנו בפרשת השבוע על משה שאמר על יתרו שהיה פחות ממנו לאיך ערוך, שהתייעץ עמו ואמר לו 'והיית לנו לעיניים', ושאלו האם חותנו נמצא אף הוא כאן בבית המדרש. משהשיב אותו אברך בחיוב, אמר לו מיד אותו גדול, אם משה רבינו התייעץ עם חותנו ואמר שהוא היה לו לעיניים, ודאי הוא הדבר שאתה יכול להתייעץ עך חותנך בדבר, ספר לו את פרטי המקרה וראה מה בפיו וכך תנהג.

אותו אברך ניגש מיד לחותנו והעלה בפניו את השאלה המורכבת בדבר קריאת השם האמורה להיעשות בדקות אלו, ואותו חותן שראה כמה חתנו אינו חפץ בשם שאותו דורשת בתו לתת לבתם, הציע לו לקרא לה רבקה כפי הוא אכן ביקש, וכך עשה אותו אברך לאחר מכן כשעלה לתורה.

לאחר התפילה בא אותו חותן לבתו וסיפר לו את ההתייעצות שהיתה לחתנו עמו, והוא היה זה שהחליט בדבר השם, אותה אשה שראתה איזה כבוד רב מעניק אותו אברך לאביה, שכחה לפתע לגמרי מענין השם בו הוא חפצה, וסמכה ידיה בהנאה על השם שנתן בעלה בעצת אביה... ללמדך, שהכל מאת ה' הוא, אף הפרשה שיקראו בעת נתינת השם, והלקח שהרב רואה בה שיכולה לפתור בעיה קשה ומיידית.

 

זמן קריאת השם ע"י ההורים

בבריתו של יצחק בספר בראשית מבואר בפשוטו של מקרא שקודם קראו אביו בשם יצחק, ורק אחר כך נימול. וזה לשון הכתוב: 'ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה יצחק', ובפסוק שלאחריו נאמר 'וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלקים'. נראה הדבר שיש להקדים את קריאת השם, ורק לאחר מכן את המילה. אמנם ניתן לחלק בין קריאת שמו של יצחק שכבר נצטווה אברהם על שמו לפני יצירתו, לבין קריאת שם בעלמא, אך על כל פנים מקור מנהג קריאת השם בזמן הברית איננו ממילתו של יצחק. ואכן בעיון המקור, אין מקור לא בש"ס ולא ברמב"ם למנהג המקובל של קריאת שם בזמן המילה דוקא.

אך הטור [יו"ד, רסה] הביא דברי הבעל העיטור, לומר תפילת אלוקינו ואלוקי אבותינו כן בזמן המילה, שמנהג ליתן יין בפי התינוק אחר ברכת היין ואחר כורת הברית, ולומר קיים את הילד הזה לאביו ולאמו שנקרא שמו פלוני וכו', ובקשת רחמים לא הוי הפסקה בין ברכה לשתיה, ויש סדורים שכתוב בהם ברוך אתה ה' כורת הברית, ושותה, והיינו שהמברך שותה את היין מיד אחרי 'כורת הברית' לפני תפילת 'קיים את הילד'. וניכר מדבריו, שנוסח התפילה לשלום הילד היא שנקרא שמו פלוני, ומשמע שנקרא כבר בעבר - ומשמעות הדברים שאין קריאת השם חייבת להיות בזמן המילה דוקא. וביותר משמע מדבריו שכל ענין תפילת קיים את הילד הזה - הוא תפילה לשלום הנימול, והדיון הוא האם תפילה זו מהווה הפסק בין ברכה לשתיה. אך לא מוזכר כאן כלל חיוב קריאת השם דוקא בזמן ברכת המילה, שאילו היה חיוב כזה, היתה סיבה נוספת להחשיב את התפילה עם קריאת השם כחלק מענין המילה, בכדי שלא תחשב הפסק. ואי הזכרת סברא זו מהווה סיוע להנחה שקריאת השם איננה חלק בלתי נפרד של ברכות המילה מעיקרו של דין.

מענין הדבר שהאבודרהם [ברכות, שער ט] הביא סדר ברית מילה, ולאחר המילה ברכת בורא פרי הגפן וברכת אשר קידש ידיד מבטן כתב 'אלקינו ואלקי אבותינו קיים את הילד הזה לאביו ולאמו שנקרא שמו פלוני, כי הרבה נסים ונפלאות נעשו לו כשנולד כמו שפירשנו בברכת אשר יצר בחכמה, וגם היום אין לו כי אם שמונה ימים שנולד ושופכים את דמו במילה, לפיכך תקנו להתפלל עליו לשם שיקיימהו לאביו ואמו וירפאהו'. ומדבריו עולה, שקריאת השם קדמה למילה, ובברכת הנימול מציינים רק את שמו שנקרא בו לפני כן, בניגוד לנוסח המקובל היום שיקרא שמו בישראל, בכדי להתפלל עליו.

ובספר חסידים [תתש"מ] כתב, זה ספר תולדות אדם - מכאן רמז כשמשימין הנער בערס וקורין לו שם, משימין ספר של תורת כהנים מראשותיו, מפשטות הלשון משמע שקריאת השם איננה קשורה ליום המילה.

אך מקור ברור לקשר קריאת השם למילה נמצא בכללי המילה לר' יעקב הגוזר [מעין ב, נהר נב] שאומרים קיים את הילד הזה לאביו ולאמו ויקרא שמו בישראל פב"פ. פירוש, מפני שהוא עוסק בברכת הקטן צריך לקרותו בשמו. ועוד, מפני מה תקנו לקרות לו שם לנער תיכף למילה, משום דעד עתה לפני המילה היה שם טומאה לפניו וחרפה, שם עורלות. ועכשיו שנימול וקיימו בו מצות מילה צריך לשנות שמו לשבח, שם טהור וקדוש כשם אבותיו.

וכן כתב בספר חסד לאברהם שנוהגים שלא לקרוא שם לילד עד אחר המילה, שמאחר שכבר נסתלק העורלה והטומאה, אז יחול עליו סוד הנשמה, ר"ל נשמה של הנפש, ובזה יקרא בשם האדם הישראלי. ובאוצר כל מנהגי ישורון כתב שהמנהג לקרוא שם להבן הנולד בעת המילה - נדע כי כבר בימי הבית השני נהגו כן, והטעם שכן מצינו שקרא הקב"ה לאברם אברהם, ושם כתוב 'אני הנה בריתי אתך וכו', והיה שמך אברהם.

עוד טעמים מצינו בזה, א. כאשר מברך את הבן הנולד בברית אז צריך לקרותו בשמו, ב. משום שעד עתה היה לו שם טומאה שם ערל ועכשיו שנימול וקיימו בו מצוות מילה צריך לשנות שמו לשבח, ג. נתינת השם בזמן הברכה 'קיים את הילד הזה' היא בקשה שהשם יהיה בהסכמתו של הקב"ה, כפי שכתב בספר התפילות לר"י בר יקר, ד. באוצר התפילות נכתב, כשהנימול הגיע לתכלית שלמותו אז ראוי לתת לו שם המעיד על שרוש נשמתו.

הרי שמקור הדבר לקשר קריאת השם לזמן המילה אינו בגמרא ובפוסקים, אלא מקורו במנהג ישראל קדום, אשר שורשו בסוד ה' ליראיו.

הגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי שליט"א, נשאל במקרה שנולד תינוק חולה, וחפצים לקרא לו שם מיד בכדי שיוכלו להתפלל עליו בשמו, והשיב שאף שמאברהם אבינו משמע שנתן את השם לבנו לפני המילה, בספר הרוקח כתב, שאת שם התינוק נותנים בברית דוקא, ואין ליתן שם אפילו לחולה.

החימודי דניאל כתב, שמי שיודעים בו שאי אפשר למולו בזמנו, קורין לו שם בעת שאביו עולה לתורה, וטוב שיהיה תוך ח' ללידתו שעדיין אינו ערל. אך הכורת הברית סבר, שיקרא לו שם בעת עליית אביו לתורה אחרי ח' ללידתו. אך אין צורך להמתין עד המילה המאוחרת. 

לכן נראה ברור להלכה, שבמקום חשש פגיעה של היילוד אין סיבה לאסור הקדמת קריאת השם. ואדרבה, עדיף להקדים קריאת השם בעת עלית האב לתורה קודם ח' לדעת החימודי דניאל, ואחר ח' לדעת כורת הברית. ואע"פ שלמעשה קיים המנהג להמתין בקריאת השם עד המילה המאוחרת, אין בכוחו של מנהג זה לעמוד בפני החשש לבריאותו של התינוק.

אך בעוד קריאת השם לזכר נקבעה לזמן המילה, נחלקו הדעות לגבי מועד קריאת השם לנקבה, הזכר לדוד כתב שיקרא ביום הלידה, ובספר תפארת לבנות הביא שיקרא שמה ביום העלייה לתורה הקרוב, ובספר טעמי המנהגים כתב לא קודם ה' ימים, ובשו"ת מנחת יצחק כתב שיקרא בשבת שנייה כיון שהיולדת לא נתרפאת עד אחר ז' ימים, וכדי שיהיו כולם שמחים, והביא י"א שיקרא לה חודש ימים אחר הלידה, לפי שהאישה משולה לירח, וכשיש לה ימים כמולד הלבנה נקראת בשם.

 

על שם מי ראוי לקרא שם הנולד

מנהג ישראל הוא, לקרוא בניהם על שם אבותיהם שכבר מתו, והוא מנהג קדום, שכבר בתחילת תקופת בית המקדש השני היו נוהגים לקרוא את הילדים בשמות סביהם. אמנם בשנים קומוניות נהגו לקרוא שם הילד על פי המאורע כמו שמצינו אצל נח, יצחק, אדום, יעקב ובניו, אפרים ומנשה משה וכו', אך בתקופה מאוחרת התחילו לקרוא את בניהם על שם אבותיהם. ונחלקו תנאים בטעם הדבר, רבי יוסי אומר הראשונים על ידי שהיו מכירים את ייחוסיהם היו מוציאין שמן לשם המאורע, אבל אנו שאין אנו מכירים את ייחוסינו מוציאין לשם אבותינו, רשב"ג אומר הראשונים על ידי שהיו משתמשים ברוח הקודש היו מוציאין לשם המאורע, אבל אנו שאין אנו משתמשין ברוח הקודש, אנו מוציאין לשם אבותינו. ומדברי המדרש לא נתבאר מתי תמה תקופת 'הראשונים', ומאימתי התחילו לקרוא בשם אבותיהם.

ובשו"ת עין יהודה [יב] כתב, ששינוי המנהג היה בימי רבי יוסי ורשב"ג שנחלקו בטעם השינוי כנ"ל, אך הביא שהרי בשושלת הלל הזקן נקראו על שם אבותיהם גמליאל ושמעון, אלא נראה שהמנהג התחיל להתפשט בימי התנאים הראשונים. והתורה תמימה [בראשית לב, יא] הביא דברי המדרש הללו, וביאר דעת רבי יוסי שמפני שאנו נעים ונדים בגלות, ראוי לנו לזכור השתלשלות יחוסי אבות, על ידי שהאבות יקראו לבניהם בשם אבותיהם של האבות המנוחים.

אך בספר ברית עולם כתב, שיש בדבר ענין של סגולה שברך הנולד תהיינה כל המדות הטובות שהיו באבותיו ובאמהותיו המנוחים, ועל ידי קריאת השם, עושה נחת רוח למתים וגורם תועלת לנשמתם. ועוד שמקיים בזה מצות כיבוד אב ואם במותם.

מנהג הספרדים הוא לקרא בשם אבותיהם אפילו כשהם חיים.

נוהגים שהבן הבכור אשר תלד יקום על שם זקן הילד מאביו, ואם זקנו מצד אביו חי, ואבי אמו כבר מת, ראוי יותר לקרוא את הילד על

שמו של המת. ואף שכיום נתפשט המנהג שזכות קריאת שם הילד הראשון שייכת לאם, זהו דוקא כשאינה פוגעת במצות כיבוד אב ואם של האב.

ובטעמי המנהגים הביא ראיה מכך שאהרן קרא לבכור בניו נדב על שם אבי אמו שלו עמינדב. והגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי שליט"א הביא מעיקרי הדינים בסוף שו"ע יו"ד דיני כבוד הרב [כו, ז] שנדב ואביהוא נפטרו כיון שקרא אהרן קודם ע"ש חמיו נדב, ואחר כך ע"ש אביו אביהוא, ומשום שיש כיבוד אב ליתן שם ע"ש האבא, ומה שנענש אביהו, אף שרק בנדב שניתן עליו שם חמיו ולא אביו היה חטא, אבל אביהו מה שלא כהוגן נעשה בו, מכל מקום על ידי שניהם נתהפך הסדר ולכך נענשו שניהם.

יש שמות שהם שם של זכר וגם שם נקבה, יש מי שסבר שאין ראוי כלל לקרא בשם כזה לבנו או לבתו, וכל שכן שאין לקרו לבן ולבת גם יחד באותו השם. אך אם מצרף לשם זה עוד שם זכר מובהק או שם נקבה מובהק, אין קפידה לקרא כן. ויש אף שהקפידו שלא לקרוא לנקבה אחר שם זכר. ובספר הברית הביא יש אומרים שמן הראוי להקפיד שלא לקרוא בשם מי שהיה רע מזלו, אך בשינוי קצת או בהוספת שם אין חשש גדול בכך.

המבי"ט כתב, שאין לקרא לילד על שם כל הברואים שהיו קודם אברהם אבינו, ולכך אין לקרא בשם נח ושם וכאלו, אך התשובה מאהבה נחלק על כך וסבר שאין הקפדה לקרא דוקא מאברהם אבינו ואילך, ובלבד שיהיה על שמם של הגונים וראויים.

בספר חסידים כתב, אם ראה אדם שבניו אינם מתקיימים, יחוש שהשם גרם זאת להם, ולכן יזהר מאד איזה שם יקרא לבנו או לבתו הנולדים אחר כך, ויש בזה כמה סגולות, יש אומרים אם מת אחד מבניו אין לקרוא את אחיו בשם זה, ויש חולקים על כך. סגולה אחרת לקיום הבנים היא, שהילד אשר יולד לה יקראו שמו כשם אחיו המת אשר מת לפניו באחרונה, עם עוד הוספה שם שני חדש, והחדש לראשונה ושם המת לאחרונה, וייקרא בפי כל בשם האחר שנוסף. וסגולה זו נתן הגר"א לבתו שהיו בניה מתים כשהם קטנים, ויעשו כן כי הילד שנפטר לפניו היה שמו דוב בער, וקראו לילד שנולד אחר כך זלמן בער, ונתקיים הוא, וגם אשר הולידה אחריו ילדים אחרים.

הזוכר הברית הביא, שראוי לקרוא את בנו בשם רבו שלמדו תורה, שעליו נאמר בגמרא כאילו ילדו. וקריאת שם על שם צדיק, היא מועילה לתינוק, אך מרן החזו"א אמר שאין בה עילוי נשמה או משהו מעין זה עבור הנפטר עצמו.

התרומת הדשן כתב שיש ענין לקרא לתינוק מענינא דיומא, ובכלל זה מהפרשה הנקראת או מהמועד בו שרויים. ובאחת השבתות הגיע אברך למעונו של הגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי שליט"א, בשאלה, איזה שם לקרוא לבת, והשיב שיקרא שם מן הפרשה, וכשנשאל כי בפרשת כי תצא שחלה אז לא נזכר שם של אשה, השיב הגר"ח שכתוב 'האחת אהובה ואחת שנואה' ויתנו לה שם 'אהובה', וביאר שגם בזה יש את הענין אף שלא נכתב בפרשה בתור 'שם', כמו בפרשת ראה לקרא בשם ברכה על שם הברכה בהר גריזים.  

והדברי חיים כתב, שמי שנולד בשבת יש נוהגים לקרוא את שבתי, ומי שנולד בסוכות יקראוהו על שם האושפזין של אותו היום, ומי שנולד בחנוכה יקראוהו על שם הנשיאים או מתתיהו, ומי שנולד ביום הכיפורים יקראוהו רחמים, ואם נימול בט' באב יש לקרוא אותו מנחם. ומי שנימול בפורים יש לקרוא אותו מרדכי, ואם היא בת שנולדה בפורים יש לקראותה אסתר.

 

שלא לקרא שמם על שם רשעים

הקפדה גדולה היא שלא לקרא השם של הנולד על שם אדם רשע, ולמדו כן בגמרא ביומא [לח, א] שלמדו מהמקרא 'ושם רשעים ירקב' שיש דין שאסור לקרות בשם רשע. אולם רבינו חננאל שם ביאר, שאין זו אלא עצה טובה שאין אדם נקרא בשם זה ומצליח. ומרן הגרי"ש אלישיב שליט"א הביא מהמהרש"א בתענית שכתב, שזה דין איסור לקרות בשמות הרשעים, והביא בזה כמה חילוקי דינים, א. מה שכתבו התוספות ישנים שזהו דוקא בשם שקראו לרשע מעצמו, אבל אם ניתן שם זה על ידי הקב"ה עצמו ודאי שראוי הוא, וראיה לדבר מישמעאל שמסקינן בשמו, ובשלמא לסובר שלבסוף עשה תשובה מתבאר הדבר, אלא לדעת הסובר שמת בעודו רשע, מה יש לומר שמסקינן בשמו, אלא מוכח כיון שהשם ניתן על ידי הקב"ה עצמו ודאי מסקינן בשמו.

וכתבו הראשונים שמה שקוראים בשם יוחנן, אף שיוחנן כהן גדול בסוף ימיו נעשה צדוקי, יש לומר שכמה יוחנן יש בשוק ולא על שמו היו נקראים, והיינו שעוד קודם לכן כבר היה שם זה ובכגון זה אין דין זה שלא יקרא בשם רשע. והמהרש"א ביאר, שהמקור לדרשה הוא, שהמילה 'שם' מיותרת, שהיה לו לכתוב 'זכר צדיק לברכה ורשעים ירקב' לכן משמע כוונת הדבר שלא יקראו בשמו של רשע. וביאר, שברשעים שינה הכתוב את לשונו ולא כתב, כבצדיקים, זכר רשעים לקללה, לפי שאין לקללם, אלא לצפות שיעשו תשובה, כפי שמצינו בכמה מקומות בש"ס. וזהו שאמרו 'שם רשעים ירקב', שירקב מהם שמם הרע בלבד. ועיקר כוונת הכתוב היא לשבח מידת הצדיקים בעיני העם ולגנות הרשעים בעיני העם.

והתוספות הביאו כמה דוגמאות לשמות המובאים בש"ס, שלכאורה הרי הם כשמות רשעים, וכן בתוספות ישנים הקשו משמו של ישמעאל שנקראו רבים על שמו. וכן העיר הפני יהושע, היאך מצינו כמה שנקראו בשם המרגלים, כרבי אליעזר בן שמוע ושפט החורי, אף שהיו כן במרגלים, והרי המרגלים אין להם חלק לעולם הבא, וביאר, כיון שלא היה זה שמם האמיתי של המרגלים, אלא רק על שם מעשיהם נקראו כן, לכך ניתן לקרוא כשמם, כי לא זה היה עיקר שמם.

דבר נפלא דייק הגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי שליט"א, במה שנאמר בעירובין [סג, ב] 'ההוא מבואה דהוה דייר בה לחמן בר ריסתק', והתוספות הביא גירסת הר"ח 'המן', ויש לדקדק, מה נפקא מינה בזה, ובשביל מה הוצרכו התוספות להעתיק גירסת הר"ח בזה. אלא שהרי אמרו שלא ליתן שם על שמו של אדם רשע, והנה במה ש'שם רשעים ירקב' יש לדון אם זה דין שלא לעשות כן, או שהיא קללה, ונפקא מינה שאם זה דין, לא שייך הדבר אצל גוי, ואם זו קללה שייך הדבר גם בגוי, וממה שגוי נתן שם 'המן', בהכרח זה דין שלא לקרא כן.

המהר"ם שיק [יו"ד, קסט] צווח ככרוכיא על אותם בני אדם שמכנים עצמם בשמותיהם של הגוים, שהרי אמרו במדרש תהלים [קיד], שבזכות שלא שינו את שמם זכו אבותינו לצאת ממצרים, ומה שמשיבים שלזה די שיש להם שם יהודי לקרותם בו לעלות לתורה, זה הבל וטפשות, כי בודאי יש בזה איסור דאורייתא כמו שכתב הרמב"ם שמקרא מלא נאמר 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי', ומשם למדו בספרי שאין רשאים לדמות להם בשום אופן, וכל שהוא עושה לדמות להם, עובר על מה שנאמר בתורה, שאסור לנו לדמות להם, וכל שכן שאסור לדמות להם בשמם כמו שעשו אבותינו שנאמר בהם 'ויהי שם לגוי גדול', ודרשו חז"ל שהיו ישראל מצוינים שם.

בא וראה שכל האומות מחשיבין השמות הבאים להם מראש האומה וכולם מחשיבין הלשון והשמות שלהם ואינם משנים בשום אופן, כי מחזיקים זאת להם לכבוד ולתפארת, ואם היהודים אשר הם מקדמוני האומות בושים ומשנים שמם לשם האומות אחריהם, הרי זה להם גנאי גדול, ואותן האנשים שקוראין עצמם בשם הגוים מראים בזה שהם מחשיבים את הגוים יותר מהישראלים.

ובשו"ת מהרש"ם [ח"ו י] הוסיף שמה שנוהגין בזמן הזה לקרוא את עצמן בשם גוים, הרי יש בזה מכשול להיות בכלל מעכבי הגאולה, שהרי חז"ל מנו זאת בין זכויות ישראל במצרים שנגאלו בשביל שלא שינו את שמם והיא שעמדה לאבותינו. והילקוט הגרשוני הביא, שלכך ציוה מלך מצרים את יוכבד ואת מרים שישנו את שמם לשפרה ופועה, כדי להפקיע מהן זכות של 'לא שינו את שמם', ולא ייושעו.

והעין יהודה העלה זכות בעד אלו שבארות הגויים קראו לבניהם בשמות הגויים, וכמובא בגיטין שרוב ישראל שבחוץ לארץ שמותיהן כשמות עובדי כוכבים, זהו משום הכורח של רדיפות היהודים, והצורך לשמור עצמם, או להצליח מעשיהם, ומפאת כך אין זה איסור.

הגאון רבי אבגדור נבנצל שליט"א מורה שלא ליתן שם שידוע רק שרשעים נקראו בשם זה, ובפיו מספר רחב של דוגמאות לדבר. כן הורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א לאחד שנקרא בשם מתן, שהיות ונקרא רשע בשם זה, יש להחליף את השם.

 

נתינת שני שמות יחד

דבר מענין הוא שבתנ"ך בגמרא ובראשונים, לא נמצאו שנקראו שני שמות לאדם אחד בדרך כלל. ובספר ים של שלמה [גיטין ד, כו] כתב שלסבו נולד בן ורצה לקראו על שם אביו 'מאיר', ובית חמיו דרשו שיקראוהו על שם סב אשתו 'אורי', וקראו 'שניאור', על שם שני אורות מאיר ואורי, ולמה לא נתנו שני השמות.

ומביאים שמצינו ב' שמות בסוף מסכת יבמות [קכב, ב] יוחנן בן 'יונתן אריה' מכפר שיחיא, ובשו"ת חתם סופר [אהע"ז ב, יח] העיר בדבר. אך בעיון בדבר נראה שטעות גמורה היא זו, כי אריה אינו שם של יהונתן, אלא רק 'אריה דמכפר שיחיא', שהוא כינוי על יוחנן, ויוכיח על זה מה שאמרו לו יישר כוחך אריה, ועל זה ענה 'יפה כוונת לשמי' שכך קורין אותי בעירי, ומשמע שאריה זה שם כינוי שלו בעירו. ומרן ההחזון איש אמר, שאין מושג כזה של ב' שמות, ותמיד ב' השמות הן בעצם שם אחד, ונפקא מינה בגט שצריך לכתוב ב' השמות בשורה אחת דוקא. והגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי שליט"א, כתב שאין שום מקום שנקראו בשני שמות, ואף יעקב ישראל שמצינו אצל יעקב, מוגדר כשם אחד ויש לכותבו בשורה אחת בגט.

תגובות
6.   ב.ש. (1/11/2011 12:20:05)
5.   אלי זוהר (7/01/2010 16:36:12)
4.   יעקב (28/11/2009 21:36:19)
3.   
אימתי התחילו שמות המשפחה????
ש (23/04/2009 13:35:37)
2.   אליסף (15/01/2009 18:08:11)
1.   יוסי הלפר (14/01/2009 14:30:58)
עוד בעניין ברית מילה
ואלה שמות... קריאת שם בישראל מהי?, 14/01/2009

© כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים ולאתר שטייגן
עצם הגלישה והשימוש באתר הינו הודאה על הסכמה לתנאי השימוש.התכנים באתר נשלחים ע"י גולשים. אנו עושים את מירב המאמצים לבדוק זכויות יוצרים לתוכן. אם בכל זאת ישנו תוכן השייך לך או שאתה בעל הזכויות או כל תוכן פוגע אנא פנה אלינו דרך "צור קשר"
או בפקס 08-63608080  ונסירו מיידית. תודה על שיתוף הפעולה.
שותפים לאחזקת האתר:  
בסיוע עמותת חינוך וסיוע באהבה מ.ע. 580418440
אחסון אתרים יהודי מתקדם ציוד משרדי לעסקים אנטי וירוס

בניית אתרים בניית אתרים