שטייגן פורטל עולם התורה
מבזקים
> ציור לפרשת השבוע להורדה!
מאת הצייר ר' יוני גרשטיין הי"ו
עכשיו באתר שטייגן
577 אורחים
אלול

דברי חיזוק (טקסט) מאת הרה"ג שלמה לוונשטיין שליט"א

26/08/2008

כתב רבנו סעדיה גאון כי לתקיעת השופר בראש השנה עשרה טעמים. הטעם העשירי: להזכירנו תחיית המתים ולהאמין בה.

E מה הקשר בין תחיית המתים  לתקיעת השופר?!

 

כתוב במשנה (אבות ד', י"ז): "… ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". 

ואם כן, מדוע צריך בכלל את תחיית המתים?! הלא אם ניקח את כל חיי העולם הזה, של כל האנשים בכל הזמנים – הם אינם שקולים לקורת רוח בעולם הבא, שלא לדבר על מעבר לכך…

אלא שלמשנה זאת יש רישא והיא: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". יוצא שכדאי מאד להיות דווקא כאן…

וידוע הסיפור על הגאון מווילנא שלפני פטירתו נישק ציציותיו, פרץ בבכי ואמר: כאן בעולם הזה בקופיקא (=שם מטבע) אחת יכול אני לקיים מצוות ציצית, ואני הולך לעולם שבעבור כל המעות הקיימות לא אוכל לקיים מצוות ציצית…

הצדיקים – כל רצונם לעבוד את ד' כאן, בעולם הזה, שהרי "יפה שעת אחת בתשובה ובמעשים טובים מכל חיי העולם הבא"!

והסיפור הבא ימחיש זאת היטב:

? בספר "זקניך ויאמרו לך" מסופר בשם המגיד מקלם, שיום אחד יוצא כרוז גדול ברקיע, המבשר ואומר: עיירה פלונית ופלונית הפכו במעשיה ונמצאה זכאית ועל כן מגיע לה שכר מיוחד. מהו השכר?

כידוע, לאחר שאדם עוזב את העולם ובא לעולם האמת, לבו נצבט על כל רגע שאיבד בחייו, כאשר רואה בבירור את ה"יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז", וממילא מבין הוא גם את התוצאה של "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז יותר מכל חיי העוה"ב"!

ושם מבין "ורואה" את גודל הפסד זמנו שכילה לריק ומתחרט על איבוד ימיו.

ועל כן יצא הכרוז ואמר: נותנים אנו בזה שכר לכל תושבי הקהילה האמורה למן היווסדה ועד היום, לכל הנשמות שבעולם האמת שגרו באותה קהילה, "שעה אחת של חיים"! יקומו לתחייה לשעה אחת ואח"כ ישובו אל העפר!

בואו ונאמר כי השעה היעודה היתה עשר בבוקר. רעש והמולה בשמים! כל הנשמות של יוצאי אותה עיירה, מכל מקומותיהם, אחד בגן עדן, אחד בגיהנום, וגם שם, כל אחד והמקום שלו, כל חוטא והתנור שלו - כולם נקבצו והתאספו למקום בית הדין של מעלה והכינו את עצמם לקבל את השכר האמור. מובן שתושבי העיירה החיים כיום כאן בארץ, לא יודעים דבר וחצי דבר מכל זה.

השעה עשר בבוקר, ואוזניהם של בני העיירה (החיים) נחרשו מן הרעש. כולם נתקפו בפחד ובבהלה. רעש מוזר, גובר והולך … מה קרה?

עד מהרה התפשטה לה השמועה ועשתה לה כנפיים חיש מהר. בית הקברות השוכן בקצה העיירה הומה אדם!!! - - -

בפחד ובהתרגשות מהולים יחדיו שינסו כל בני העיירה את מתניהם ובלי אומר ודברים רצו לראות את מחזה הפלא.

כולם שועטים…

מרחוק כבר נפרש לפניהם המחזה מרטיט הלב.

בית הקברות צבוע כולו בלבן!

מתקרבים יותר. הכל נראה כמלא בעמודים לבנים…

מה קרה? – ככל שהתקרבו יותר ויותר הובהר הדבר בבירור: המתים קמו מקבריהם לבושים בתכריכים לבנים!! לא פחות ולא יותר.

ואז השאגה הראשונה פילחה את האוויר. הנה סבא, הנה סבא!!! שואג אדם שהגיע ראשון למקום בהתרגשות, והנה אבי הסבא, נשמעת הקריאה הנוספת, ו…הנה, הנה …אט אט כולם התקרבו וראו את כל מכריהם וקרוביהם, אבותיהם, אימותיהם מספר דורות אחורה, והבלבול והטירוף אוחז בקהל. וכאן הוא העוקץ. מקרה והיפוכו!

בעוד שבני האדם החיים שואגים מהתרגשות, ועטים במרוצה לתת "שלום עליכם", להזיל דמעה עם הסבא והסבתא – אצל המתים בדיוק ההפך. כאילו לא מכירים אף אחד.

"מה אתם רוצים?", פותחים המתים את פיהם, "תנו לנו לעבור וללכת! זוזו!!!"

וכאן היתה האש מתלקחת בתוך הברד. המתים – לשעבר, - צועקים בבהלה ופותחים במנוסת טירוף אל עבר העיירה, והחיים מזילים דמעות כמים מהתרגשות גואה והולכת, מעורבת בבהלה מרוב הפתעה והשתוממות כאחד. הצעקות שהיו משני צדי המתרס, מהחיים ומהמתים, זה כנגד זה, התערבבו אלה באלה   ועלו עד לב השמים. אנדרלמוסיה של ממש. אחד "המתים" נעצר לרגע והסביר ל"קרובו" ששעט אחריו: "עלינו לנצל את הזמן!! אנו רצים לבית הכנסת הקרוב ביותר, לחטוף ולחטוף". סיים את דבריו ונעלם במרוצה יחד עם כל המתים - - - ואז הבינו.

לא תחיית המתים היתה כאן, ועדיין לא בא משיח. זו שעה חולפת בלבד! וכי יש להם זמן כעת לנשק נכדים!!??… שום דבר! תכף ומיד רצו בבהלה לבתי מדרש של העיירה וגדשום עד אפס מקום.

בעוד בני הקהילה, החיים, מנסים לעכל את המתרחש, כבר היו כל המתים רחוקים מעיניהם, ובעצם כבר נעלמו בין קירות בתי הכנסת ובתי המדרש של העיירה. לא נותר לבני האדם החיים אלא לצעוד אחריהם ולחזות במו עיניהם במה שמתרחש.

- -  השעה כבר עשר ועשרה.

עשר דקות יקרות מפז חלפו, ועדיין לא כל המתים מצאו ספר להגות בו! והמחזה היה נורא. פשוט נורא.

כבר מרחוק הבחינו החיים שהגיעו חזרה אל בתי הכנסת שאפילו על החלונות עומדים אנשים. הכל עוטה לבן, והרעש, רעש נורא, הוד של תורה ותפילה בוקע רקיעים ויורד תהומות. כל הארונות התרוקנו לחלוטין מתכולתם, לא נשאר ולו ספר אחד שלא בא לידי שימוש: האחד לוקח חומש, השני משניות, השלישי נ"ך, הרביעי ספר מוסר, המאחרים חטפו את התהילים והמאחרים יותר תפסו את הסידורים… פשוט ניקו את כל הארונות.

אף אחד, כמובן, לא חיפש מקום מרווח לישיבה; שום דבר לא עניין אותם מלבד שיהיה ספר קודש ביד, לקום לעמוד ו – לחטוף, ולחטוף ולחטוף.

- - - השעה כבר עשר ורבע.

הנחשלים שבין המתים הגיעו זה עתה, והארונות ריקים. גם כל המקומות, אפילו בשביל עמידה גרידא, כבר היו מלאים, והבררה היחידה היתה לעמוד על החלונות ולמלמל. כל אחד ומה שהוא זוכר. חמישה אנשים ויותר הצטופפו על משבצת אחת סביב ספר אחד, כשהקולות והעירבוביה של כל סוגי הלימוד, נערים וזקנים, כשהסבים למטה והסבתות למעלה, עם כל רעם התפילות והתחינות ממיסות כל לב.

שוו לעצמכם! מה מרגיש אדם שעשרות, אולי מאות בשנים מתחרט על איבוד זמן ועתה חזרה ההזדמנות לשעה אחת בלבד…

---שעון בית הכנסת כבר מראה על השעה עשר שלושים וחמש.

בלחץ הלב מצליחים הם לבטח לנצל שישים שניות בכל דקה… והריכוז…?

--והשעה כבר רבע לאחת עשרה.

וכך עוברת לה עוד דקה. ועוד דקה.

אולם היה מי שראה והבחין כי השעה מתקדמת, ובדפיקה מהירה על הבימה השתיק את הכל לרגע כמימריה  ו"העמיד" את הקולות במימי הים סוף שהפסיקו לזרום ושאג:

"כבר עשרה לאחת עשרה!"…

והקולות שבו ונפלו על ההיכל ושטפו את אזני העומדים בחוץ ביתר שאת וביתר עוז; הנהר חזר לזרום, ועתה במרוצת יתר ובכוח כפול ומכופל.

…הלב דופק, והמתח קורע שחקים,

--- נותרו שש דקות!

מה שייך לדחוס ולנצל יותר ממאה אחוז?! יותר ממה שנוצל עד תום ולמעלה מכך עד הנה? אבל כנראה ששייך להוסיף עוד  "משהו"…

כאותו רעם נורא שנופל על הארץ ודומה שלא שייך יותר חזק, וכעבור רגע מגיע הרעם השני ומגמד את קודמו, וכך, ככל שהדקות חלפו, כך הרעש גבר עוד ועוד.

--- נותרו שתים וחצי דקות בלבד!!!

המשפט "קולות וברקים" יכול היה בקושי לשמש משל לרעש הנורא שפרץ יותר ויותר ויותר! ככל שחלפו השניות ואזלו.

נותרו עשר שניות.

תשע.

שמונה,

שבע…

הבכיות שנשמעו מעזרת הנשים וקולות הלימוד מלמטה רק גברו והלכו – ותבקע הארץ קולם!!

ארבע,

שלוש,

שתיים…

עד סוף השנייה האחרונה שדמתה לנצח ו… כולם שבו למנוחות…

די…

שקט…

השעה  הסתיימה. נוצלה עד תום. המתים מילאו את נפשם באוצרות נצח של עשרות אלפי חלקיקי שניות מלאים וגדושים במצוות תלמוד תורה השקולה כנגד כולם, בתפילה, בתשובה…

שבו לעפרם מדושני עונג, למול עיניהם הפעורות של יקיריהם המרותקים שבחוץ, ממש "רואים את הקולות" ומבינים ללבם של המתים, שאינם מוצאים זמן אפילו לתת שלום…

לא אב לבנו, לא אם לבתה, וודאי שלא הסבא לנכדו וגם לא האשה אל רעותה… הכל, נשכח – כמת מלב בשל גודל ה"שעה"…!

המגיד עוצר לשניה קלה, ו"מצליף" את המשפט האחרון הממצה והמסכם: "הקשיבו היטב", זועק המגיד, "ומה גרוע בכך שאנו חיים יותר משעה אחת?! מדוע שילך לריק זמנינו, רק משום שיש לנו את ה'שעה היקרה' הזו עשרים וארבע פעמים בכל יום, שלושים ימים בחודש??

 

 וזו הסיבה שצריך לזכור את תחיית המתים, כיון שאם כל עניין  תחיית המתים הוא בעבור ש"יפה שעת אחת של תשובה ומעשים טובים  בעולם הזה" – אז אל תחכה לתחיית המתים. אתה עדיין חי!

 

למה הכוונה בברכת "אוזר ישראל בגבורה?"

אומרת הגמרא (ברכות ס:): כאשר אדם חוגר בבוקר חגורה או אבנט להפריד בין לבו לערווה, מברך "אוזר ישראל בגבורה".

 

E ועתה נשאלת השאלה: כיצד זה קשור לישראל ועל איזה גבורה מדובר?

 

אומר ה"עולת תמיד" לר' שמואל הומינר: ד' עוזר לעם ישראל לנצח את יצר הרע, שאלמלא ד' עוזרו - אינו יכול לו! ע"י ששמים חגורה שתפריד בין הלב (רצונות)  לערווה (תאוות), זוכים לסייעתא דשמיא.

ולזאת הכוונה "כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ד' אלוקיך בידיך", שהאויב הכי גדול של האדם זה יצר הרע, ואם רק תצא למלחמה, ד' כבר יעזור לך ונתנו בידך!

 

? לעתים אנשים מרימים ידיים מראש, וכי צדיק אני?! מסופר על כפרי אחד שהגיע לראשונה לעיר הגדולה, ונדהם מהבתים הגבוהים! עמד נפעם: "איך בונים דברים כאלה?"...

לפתע ראה אדם מביט עליו מקומה גבוהה. נדהם הכפרי בשנית: כיצד הוא הגיע למעלה? ודאי קוסם הוא!

ראה חכם אחד את תמיהתו וחמל עליו. לקחו לתוך הבניין והראה לו את המדרגות: האדם בקומה העליונה אינו קוסם, אלא טיפס במדרגות, מדרגה-מדרגה וכך הגיע למעלה! גדולי ישראל אינם קוסמים, הם רק עלו במדרגות!

 

הבעיה מתחילה כשלא יודעים היכן חדר המדרגות… 

בחודש אלול, אומרים המשגיחים בישיבות ללמוד את פרק ג' ב"שערי תשובה" לרבנו יונה. כשלומדים "שערי תשובה" מבינים היכן נמצא חדר המדרגות.

                                                                           

כשקראו לסבא מקלם בליל ראש השנה לתפילה, נרעד ואמר: "הנה הגיעה ההזמנה מבית המשפט להתייצב לדין!"                                             

 

הסבא מנובהרדוק סיפר שברוסיה חל איסור לייבא סחורות מסוימות. יום אחד הגיע פקח ממשלתי לחנות אחת, ובעל החנות יצא לקראתו, חיבקו והתנדב להראות לו את כל הסחורות ואת חדרי המפעל, והכל בפרוטרוט. לאחר שהפקח השתכנע שלפניו עומד הישר באדם, הגיעו לחדר שבו היתה הסחורה האסורה, עברו עליו ברפרוף ומיהרו לצאת, הלא הפקח מאמין לו כבר...

כך בחודש אלול - יצר הרע בא לאדם ואומר לו שצריך לעשות משהו... ועורך יחד עם האדם חיפוש. במה אתה טוב? בתפילה. אז נתחיל לבדוק אם באמת אתה טוב בתפילה... אתה משתדל להקפיד להופיע בזמן לסדרים, הבה נבדוק האם אכן זה כך... וכך עובר יצר הרע עם האדם על רשימת הדברים שהוא באמת טוב בהם, והאדם לא יודע שיצר הרע בודק יחד אתו!

לכן, האדם נדרש בראש ובראשונה לדעת מה התורה דורשת ממנו. לכן בחודש אלול נדרשים ללמוד את השער השלישי ב"שערי תשובה" לרבנו יונה. בשער הזה מפורט מה התורה דורשת מהאדם. רק אז אפשר להתחיל לחפש ולהשוות מה ההבדל בין הרצוי למצוי. 

 

בהקדמה ל"בית הלוי" כתוב מענייני התשובה: ב"ילקוט" על הושע נאמר שכל מי שיש בידו דבר עבירה ומתבייש לעשות תשובה יחליפה במעשים טובים ויעשה תשובה ויתקבל.

משל לאדם שיש לו צרור דינרים רעים, הולך אצל החנווני, נותן לו תוספת ומחליפם בדינרים טובים, אך מי שיש בידו מעשים רעים, יעשה תשובה ומעשים טובים! 

הרמב"ם אומר שהאדם החוטא נמאס, וגם את המצוות שעושה טורפים לו בפניו. ועוד, שבספרים הקדושים כתוב שהמצוות של אותו רשע מזינים את הסיטרא אחרא!

ואומר ה"בית הלוי": יכול האדם לחשוב שאם אני לא עושה תשובה אז אני חוטא, ולכן עדיף שלא אעשה מצוות כלל!

לכן בא הילקוט ואומר: אם רואה אדם שיש בו דבר עבירה ומתבייש לחזור בתשובה מה יעשה בינתיים? קודם יעשה מעשים טובים ולאחר מכן יעשה תשובה, ואז גם כל המעשים הטובים יעלו במניין החשבון!

וזאת התשובה לאדם שהיו לו דינרים רעים. אם אין לו דינרים רעים, אין לו על מה ללכת לחנווני! אבל אם יש לו דינרים רעים, ילך אצל החנווני וישלם תוספת ויקבל דינרים טובים. מהי אותה תוספת? זאת התשובה, אך בתנאי שעשית קודם מעשים טובים! לכן בכל מקרה צריך לעשות מה שניתן.

 

ומסיים ה"בית הלוי": "לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך..." מדוע לא כתוב "לא בחסד ולא במעשים טובים באנו לפניך?"

אלא שצריך לעשות מעשים טובים, אפילו שטורפים לך אותם בפניך, וכאשר תעשה תשובה, הם יכללו במניין הזכויות שלך!  

תגובות
1.   קובי (2/05/2010 11:33:50)
עוד מענייני חודש אלול
תענית דבור – 'אלול', 13/08/2013
שופר בחודש אלול, 8/08/2013
אגרת שנה טובה, 28/08/2012
תהלים - בחודש אלול ובימים הנוראים, 27/08/2012
שבת מברכים חודש אלול, 23/08/2011
ה' אורי וישעי - על מזמור כ"ז בתהילים, 5/08/2011
אני לדודי ודודי לי, 7/09/2010
'אלול' בממלכת טלז, 30/08/2010
עשירי קודש , 12/08/2010
הלא כה דברי כאש, 11/08/2010
Next Page 
בניית אתרים בניית אתרים