שטייגן פורטל עולם התורה
מבזקים
> ציור לפרשת השבוע להורדה!
מאת הצייר ר' יוני גרשטיין הי"ו


 שעון מעורר

פורטל המרצים
המרצים החרדים המומלצים
לזכר מורשת והנצחת
מרן רבי עובדיה יוסף זצוק"ל


פרסום יהודי

עכשיו באתר שטייגן
429 אורחים
נושאי נשים

הצפייה העתידית לבעל התלמיד חכם

שאלה

כנערה הלומדת בסמינר מוכר וייחודי בירושלים, אנו מקבלות חינוך בשנותינו הבוגרות, אודות הצורך לגדל בבתינו העתידי את הבעל התלמיד חכם שייהפך לגדול בישראל, במציאות אנו מבחינים לא אחת שאין הדברים מדויקים כל כך, והציפיות גבוהות מעבר לתוצאה, האם אין הדבר גורם לתחושת משבר וקושי, ומה הפתרון לכך להתכונן לכך מבעוד מועד.

רותי ב.

ירושלים

 

תשובה

שלום רב!!

שאלתך, היא שאלה שמתחבטת בה כמעט כל אשת חיל הפותחת בחדוה את קינה הפרטי לגדל בו בית של תורה במסורת אבותיה, למרות שאנו מעדיפות להביא דברים מקוריים ממקורות חז"ל, חשבנו לנכון להביא בפנייך, שאלות ותשובות בדיוק בנושא זה על אופניו השונים, שכתבה אחת המחנכות הבכירות בסמינר ידוע בירושלים, והיה הדבר למראה עיני רבנים נכבדים שסמכו ידיהם על כך, והדברים מדברים בעד עצמם!!

הדברים פורסמו בירחון שנקרא על ידי נשים, ולתועלת הענין נביא עיקרי הדברים כאן מפי כתבם שם.

 

...חיבורים אין ספור האריכו בדבר, וקולמוסים רבים נשפכו בתיאור מעלותיה של בת ישראל. עוד יותר נדברו בדורינו על ידי קברניטיו, על הנס הייחודי שזכה לו דור יתום כשלנו, שמחזיקי התורה האמתיים בימינו הינם נשות ישראל המסורות, שעומדות בחוד החנית התורתי, ונוטלות על עצמן כל עול הבית, קיומו, החזקתו, חינוכו וביסוסו, כשהתכלית היא לאפשר לבעליהן, לגדול ולעלות בתורה ויראה... אך שאלות לא קלות ניצבות לפתחן, חלקן אף נותרות כמוסות במעמקי הלב, ואין מי שיתן לכך דרור.

 

כך לדוגמא, הן הבעל המתענג כולו על סברא עילאית של הרשב"א, שזה עתה פתח לו שביל זהב בנחשולי הסוגיא העמומה, זוכה הוא ל'תורתך שעשועי' כפשוטו. יעידו על כך קלסרי החידושים עבי הכרס, שהוא מעלה ברשומותיו ומעמידם במקומם השמור מכל משמר, ובכל פעם שיביט בהם שוב, הוא מתמלא משמחה. אך האשה ש'עוזרתו', במה היא תמלא את קלסריה... כלום חוותה אי פעם מהי שמחה של סברא ישרה מתורת רבי עקיבא איגר שסוללת דרך חלקה בביאור סוגיא נוקשית? האם במעשיה היומיים בבית, אף היא עולה ומתעלה, כפי שבעלה עולה ומתעלה בכוחה וסגולתה של התורה המרוממתו, כיצד?

 

ואם נקצין עוד יותר, הרי האדם הלומד ומתייגע בתורה, הוא גדֵל ומרומם בעיניו ובעיני הבריות כולן, אך האשה המתייגעת, בעוּלה המייגע לא פחות - בקיום וחינוך הבית, היכן היא גדלה, ומי יודע ומעריך זאת?

 

לעתים אף קיים שוני גדול בין הציפיות של אשת האברך, הרואה לנגד רוחה את גדול הדור הבא מתגדל בביתה - בעזרתה, אך בפועל בהביטה על התנהלות חיי בעלה בתורה וביראה, אינה חשה במימוש חזיונה?

 

על אלו ועוד שאלות רבות, שמעולם לא ניתנו להם תשובות ברורות ונוקבות, מעמיקות ואחראיות, יצא גליון מוסף שב"ק בנושאו 'האברך' לטובי המחנכות הנודעות בבתי היצירה של אותן נשות חיל, ובהיות ורבים מן הדברים נאמרו על ידי כמה מאותן מחנכות בניסוח דומה, הבאנו את עיקרי הדברים מפיהן בכדי לחזק ולהטוות דרך בחייה של האשה בימינו, הממיתה עצמה בעּולה של הבית, ומאפשרת לבעלה להמית עצמו באהלה של תורה יומם וליל.

 

נדגיש, שלבטח אין בבימה זו לדון ולהתדיין בעומק ומכלול הנידונים העוסקים בנושא על שלל היבטיו, ורבים מן הדברים ראויים הם לשולחנם של גדולי התורה מטווי הדרך, והדברים שנפרסו לפנינו, שנכתבו במקורם, יש להתייחס אליהם בהתאם הראוי.

 

***

 

המחנכת הרבנית ח. פרידמן מסמינר דרכי רחל בירושלים, מעירה על עצם השאלה אודות התמודדותה של האשה שנים רבות עם עול הבית השוחק.

 

לדבריה - בכל הדורות ובכל התקופות נשים חלושות בכוחן התמודדו בגאון, אם היו חזקות ברוחן. מטען רוחני מוצק נותן את העוצמה לכל התמודדות ולו תהיה מורכבת ביותר.

 

החידוש בן זמננו הוא עול הפרנסה שהאישה נוטלת בו חלק עיקרי. אך כפי הנראה לא את החלק הזה צריך לחזק אצלהן. המצב כיום שעצם היציאה לעבודה הוא מעין פרס, שאף בחורה שיוצאת מן הסמינר אינה מוותרת עליו, [אם אכן המטרה היחידה הייתה הרצון לעשות את המחויב למען מסירות לתורה, אזי לא היה בכלל הניסיון של חיפוש עבודה במקומות מפוקפקים, כי הרי התורה ודאי לא מעוניינת בכך...], החיזוק שנצרך הוא בחלק השני, כאשר האישה מיישמת את עצמה בחוץ, אזי בשובה הביתה היא כבר מסתכלת על עבודת הבית כירידה במעמדה, הטיפול בכביסה, בתינוקות וכל היתר נראית משפילה אחרי שבבוקר התעסקה בדברים 'החשובים' .

 

כאן מתחילה השאלה המהותית יותר, במה אני רואה את עיקר תפקידי, האם גם אחרי היציאה לחוץ, אין אני מרגישה שווה יותר עד כדי להרגיש שוות ערך לעיסוקו של הבעל. כך שלא חיוב הפרנסה שנפלה על הנשים בדורנו צריכה חיזוק, אלא החלק והתפקיד העיקרי של עקרת הבית שנראה מזולזל הוא הצריך חיזוק...

 

ואיך מחזקים תחושה זו של שליחות האשה בחלקה כלפי בעלה הלומד?

 

האישה היא החלק המעשי והרגשי של הבית. ולכן את ההפנמה החזקה ביותר - מה חשוב באמת ומה יקר באמת, על מה לא מוכנים לוותר. היא היוצרת בין כותלי הבית בכך שיודעת לוותר על דרישות חומריות, וביצירת תשתית הולמת ללימוד, אם זה במקום של כבוד, ואם זה ביצירת תנאים פיזיים נאותים שיהיו בבחינת הטופח ע"מ להטפיח את הרוחניות. התנאי הברור לכל זה - שזה יהיה חלומה. חלום של אדם לא צריך ללמד. לפרט איך מגשימים אותו - הוא מוגשם!  

 

ואיך האשה אכן עושה זאת הלכה למעשה?

 

ראוי להדגיש, להבין חיי תורה אין הכוונה להבין ולו במשהו מההווי התלמודי של הוויות אביי ורבא, דווקא ההבנה וההסתכלות מהצד הנשי למושג תורה, זהו המתכון המיוחד ליכולת להאהיב את התורה על לומדיה, כאשר הבעל לוקח את הכובד של המושג תורה, והאישה את היופי המלכותי של כבוד התורה, היא יודעת ליצור את "הממלכת כהנים וגוי קדוש", להפוך את בעלה למלך, ואת בניה לנסיכים, כאשר היא הופכת בזאת להיות אם הממלכה שהיא בנתה בעמל כפיה.

 

ניקח לדוגמה את ענין השבת. במובן הגברי היא חמורה שבחמורות, כאשר המחללה במזיד חייב סקילה ובשוגג חטאת, מבחינתו השבת מתחילה במסכת שבת על כל סוגיותיו העמוקות, וכלה בשו"ע על כל פרטי ההלכות, כאשר כל שאלה שמתעוררת הוא ענין רציני המצריך עיון בסוגיא ובליבון עם ת"ח או שאלת רב.

 

מנגד האישה מתחילה את השבת בהדלקת הנרות ברגש ובקדושה, כאשר כל בני הבית מביטים בעיניה הלחות אחרי התחינה על גידול צאצאיה, תמונה אשר נשארת חרותה בלבבות לאורך ימים ושנים. ה"גוט שבת" שמתנגן מפיה ככלות ההדלקה, והפקעל'ך המחולקים לטף בלכתם לביהכנ"ס או לשמירת הלשון, הרי זו הדוגמה המוחשית ביותר להרגשת 'ממלכת כהנים' שהיא יוצרת באוירה שהיא נותנת דוקא בגלל שהיא נשית. אין ספק שכאשר היא מצליחה ליצור תחושה זאת, בכל יציאה לכולל /ישיבה /תלמוד תורה, לא יהיה לה ספק בתפקידה המכריע בעיצוב דור חדש של תורה בעם ישראל.

 

האם המטען הרוחני של הנערה בבואה בברית הנישואין זהה למטען שמביא עמו הבעל.

 

תפקיד המחנכות בהטענת המטען הרוחני של הבנות הוא מחד להדליק את הלהט הרוחני לחיי תורה מקודשים בבחינת "ואני קרבת אלוקים לי טוב", על כל המשתמע מכך, מתוך עליונות ודחייה מכל סחף הרחוב ותעתועיו. ומאידך להבהיר בצורה ברורה שאין לנו כלל את הכלים להבין בכלל מהי התורה בהיכלי הישיבות, וגם כאשר אנחנו לומדות בשעורי התנ''ך לכל רבדיהם, אנחנו רק מקדשות את מחשבותנו ומעמיקות ברגשותינו את ההערכה לקדושה המונחת בתורה, והאמת הברורה שבכל מילה הכתובה בה כל זה כדי למקד ולהגדיר את האחת שאלתי וליצוק את הכלים להערכת התורה ומחויבויותיה.

 

איך ניתן לחזק אשה הנשחקת רבות בעבודה אין סופית של שנים רבות כאברכית.

 

שחיקה הוא מושג של שנות 2000 ששורשו בשיבוש תובנת החיים. כאשר החיים נתפסים כמנוחה, טיולים, וישיבה רגל על רגל. כאשר העמלים משוועים לדחיקת העמל אל אתגר האתנחתא, כאשר אין הנאה מהעבודה והיצירה, אלא החלום למנוחה היא המטרה. אם ניטיב להגדיר את מצב השחיקה, זה העדר אתגרים ברורים והעדר של מילוי מצברים נכון, וממילא גם חסר הסיפוק ומגיעה הלאות.  המושג שחיקה חדר היום לכל תחום, אישה עובדת מרגישה שחוקה, גם התלמידים סובלים משחיקה, ובעצם כל המשך גווע משחיקה. כך כשאנו דנים במצב של 'אברכית' זאת אומרת נשחקת נשחק בה מהות 'האברכית', היא נתקעה באמצע הדרך היעד האתגר לא נהירים לה דים.

 

ילד חוזר מהחיידר עם ברק בעינים ועם קריאה שוב ושוב של הטייש בחומש, זה פתרון לשחיקה.. בחור חוזר מהישיבה עם גמרא תחת בית שחיו, ולימוד משותף של אבא ובן, רכונים יחדיו על דפי הגמרא הם פתרון לשחיקה. כי הם נותנים את הטעם האתגרי הרוחני לעמל היומיומי.

 

בנות ישראל בוגרות בית יעקב הן יותר אינטליגנטיות ושואפות לגדלות הבעל. כיצד מחנכים שהפער לא יקלקל בבניית הבית. ישנה גם בעייה של יותר יראת שמים, ולעתים אף ידיעת הלכות יותר מהבעל... כיצד מתומדדים עם כך.

 

אם נצא מתוך הנחה שהשדכן היה אמיתי, ואכן יש התאמה בנושא כ"כ חשוב למבט על החיים, ושני בני הזוג חותרים לאותה מטרה, לא תיתכן כאן השוואה בין בת הלומדת כמה שעות תנ"ך, דינים והשקפה ביחד עם מתמתיקה, אנגלית, הסטוריה, לבין בחור המסתופף באוהלה של תורה, היושב ומשקיע את ראשו ומרצו בהבנת התוס' שלושה סדרים. גם אם הבת עם השגים מצוינים וידע מקיף, והבחור השגיו וידיעותיו בינונים, כל ההשואה בטעות יסודה. שכן הקשר והחיבור אל התורה לא נמדד בהישגיות כי אם בהשקעה.

 

יר"ש עמוקה ואמיתית היא תוצאה של עיסוק הראש כל הזמן בדברי אלוקים חיים של בן תורה, ידע של מאמרי מוסר אף מורכבים על יר"ש הם עדיין לא יר"ש עמוקה ואמיתית. כך שבת הרואה את עצמה אינטליגנטית, בזה שהיא יודעת יותר הלכות ומוסר, יש לה תפיסה מעוותת בעקרון היסוד של התחברות נכונה אל התורה, שהיא לא בידע כי אם בנשמה.

 

בנוסף לכך, אישה המרגישה את עצמה חשובה יותר, יש כאן צורך של עבודת המידות. כל אדם חי את מעלותיו, ואת חסרונות זולתו. קל מאוד לראות את הפער  שבין שני בני הזוג , במה אני חשובה יותר, היבט תורני דורש לראות את הפער בזוית הפוכה, במה הוא חשוב יותר.

 

ומעל לכל ספק על כל אישה לדעת, שהיא ההופכת את בעלה ללמדן, לחשוב, ליודע יותר... כי אשה שמעריכה את בעלה ויודעת למצוא את עומק מידותיו ולהעריך אותם, תדע גם ללבות את הגחלים ולהופכם ללבת אש יוקדת. כאשר דמותה ההרואית של רחל אשת רבי עקיבא היא דוגמת המופת למצבים שכאלה, כאשר על אף שעל פניו היה נראה בעלה כשונא כל דבר שבקדושה כאשר נוטף מפיו ארס של שנאה בצורת "מי ייתן לי ת"ח ואנשכהו כחמור", אך היא ידעה למצוא את הפנימיות החבויה ולהופכה ללבת אש שהאירה ומאירה את שמי היהדות. היש תפקיד יותר גדול וחשוב מזה.

 

באותו ענין, איך פותרים את הפער שיש לאשת האברך המייחלת לבן תורה שמתגדל בביתה, שכל דקה מזמנו יקרה וכו', לבין המציאות שלא תמיד היא כזו במלא מובן המילה.

 

רבי יצחק הוטנר זצ"ל היה טוען נגד מחברי תולדות גדולי ישראל שמספרים רק את הסוף של הסיפור בלי לספר על הקשיים של ההתחלה, כאשר מאחורי כל גדלות היו המון נסיונות, קשיים, ונפילות בלי סוף {ראה בספר תולדותיו של הצדיק הפלאי ר' נחומקה מהרודנה זצוק"ל}. ישנם נשים שחושבות ליישם את מה שלמדו בשנות הסמינר בתפקיד המיוחד, לשבת במטבח ולשמוע את קולו הענוג של בעלה לומד בסלון... כאשר היא לא מבינה שזהו סופו של הסיפור שבזה אין לה חלק, ואדרבה כאשר היא עוזרת להיווצרותו של "הזה ספר תולדות אדם" של בעלה, אזי באמת מגיעה לה התואר "עזר כנגדו".

 

מה עושים שאשת אברך לא תחפש מימושים עצמיים בהשתלמויות וכדומה, אלא תחוש בספוק עצמי בהיותה עקרו של בית? ובכלל, חיי אברכות היא בעצם בניגוד ליציאה לבניית חיים עצמיים, איך מחנכים לכך במלא מובן המילה.

 

ישנם שאלות שבעצם מתחדשות בבחינת אותה הגברת בשינוי אדרת. כאשר אמנם בתחילת הדרך לפני כמאה שנה כשנשאלו השאלות הם נשארו ללא מענה, ואכן גרם לנפילה קשה ועצובה בעם ישראל, אך כיום כאשר בעצם כבר היינו בסרט הזה וגם ראינו את סופו, קל יותר לעמוד ולהסביר את הדרך הפשוטה והנכונה שהוכיחה את עצמה. אם נצא לחוצות העיר ונראה את אותם חילונים ו/או מזרחיסטים שהקדישו את חייהם למען היישום העצמי ברדיפה אחר התואר הנכסף, כאשר הסכימו למען האידיאל המדומה לדחות נישואין לגיל מבוגר, וענין הקמת הבית הפך לדבר משני כאשר גידול הילדים הפך להיות גורם מפריע לאתגר האקדמאי...

 

אך נתבונן כיום האם יש לנו קנאה באותם חילונים שנשארו עם חֶסֶר בישום העצמי, שכל חייהם מתבטא בילד וכלב ובבדידות משמימה מול הטלוויזיה. הדמיון המדומה שמציג לנו הרחוב בפיתויו, כאילו העצמאות, הקרירה, התארים, הבילויים, מרחב הפעולה לעשות מה שרוצים, מתי שרוצים, ללא עול ושעבוד, מקנים לנו אושר ונשיות. אך כאשר רואים כיום כחלוף שנים, את סופו של הסרט, מתנפץ הכזב שבדמיון, והאושר הנכסף שכל בר אנוש משווע לו מתברר כלא קיים שם.

 

עם אגו מנופח, עם בריחה מעול של גידול ילדים, מצויים הבדידות, הסכסוכים, הגיטין. ודוקא 'האברכית' שהורגלה לוותר, לשים על ריחיה עול תורתי, היא המאושרת כיום בסופו של הסרט, כשרואים את אשת החיל בירכתי הבית ובניה כשתילי זיתים סביב לשולחנה.

 

כשפוגשים את הסבתא ששפשפה את גבה וידיה למען העול, מוקפת כמלכה ומטופלת במסירות ע"י בניה ונכדיה האוהבים. אין כל קושי במבט אמיץ ובטוח, לקחת על עצמנו את האתגר שבו הישום העצמי הרב ביותר. עם כל ההקרבה והמאמץ.

 

עוני כתוצאה הוא שובר, וגורם מצוקה נפשית. עוני כאידיאל, איך מפתחים זאת.

 

עוני ועושר הם אומנם מושגי חיים. יש עניים ויש עשירים, יש שפרנסתם באה להם בקלות ויש שבדוחק. אך יש לשרש את הטעות וההרגשה שברחוב כולם עשירים, ויש הרבה אפשריות עבודה, והכנסה להציע.

 

המצב כיום שגם בציבור הכללי בעבודות הרגילות במשק, כגון נהג אגד, נהג מונית, פקיד בבנק וכו', ההכנסות לא הופכות אותם לעשירים. האם יש להשוות את הקושי ואת המאמץ בלי שום אידיאל, כאשר כל החודש עובדים רק בשביל המשכורת של סוף החודש. ומנגד הסיפוק והאתגר בלימוד התורה פלוס העבודה של האברכית, כאשר מטבע הדברים הבית התורני שתורגל על הסתפקות הוצאותיו, הם ללא השוואה למול ההוצאות המקובלות היום ברחוב, אין הוצאות על בילוים, יציאות לחו"ל וכדו', כך שהעוני הוא לא בהכרח מנת גורלו של האברך.

 

כמו שלא כל האמריקאים עשירים וכל הישראלים עניים... כך לא כל החילונים עשירים ולא כל החרדים עניים...

 

איך מטפחים הערכה לבעל העמֵל בכולל ולא קיבל משרה. גאוות יחידה א-מ-י-ת-י-ת מול גאווה אולי מדומה.

 

השאלות של משרה לבעל, שנראה לכאורה כאילו השאיפה היא פשוט היישום העצמי של הבעל, בדרך כלל נגועה מהרצון 'לתורה וגדולה'. החלום האמיתי לבית של תורה אסור שיהיה בגלל שאז 'אני אהיה במרכז הציבור החרדי'. 'אליטות' זאת לא שאיפה שצריכה להעלות על נס, ולא ע"ז תהיה תפארת המחנכות בסמינר, לחנך בת שתרצה שבעלה יהיה ראש ישיבה ולא עו"ד, אין זה מניסיונות זמנינו ב"ה.

 

הצלחה בחינוך לתורה היא לדעת לנטוע בלב הבנות את החלום האמיתי לראות בעל עם אור בעיניים, עם סיפוק נפשי שרק מי שזכה לחיות לצד בעל שכזה יודעת להעריך זאת, ולא להחליף תענוג זה בשום אפשרות אחרת.

 

אין תפקידה של האשה לדעת ולהבין  את הסוגיות בהן עוסק בעלה, אך אין כמו אישה שיכולה לתת את הפידבק הכל כך נדרש כדי שהבעל ירגיש שהוא עושה את החשוב והמיוחד והטוב ביותר בעולם.

 

נשים החושבות שהן לא תהינה מרוצות רק עם הבעל יספק את רצונה ברמה הרוחנית שהיא תקבע בשבילו, זהו בעצם מסלול ההתרסקות של השטייגן של הבעל, ושל שמחת החיים בבית.

 

***

 

המחנכת הרבנית מ. ח. ממכון בית יעקב למורות [הישן] מבקשת לחדד הענין במסר עקבי אותו היא מקפידה להעביר לתלמידותיה: 'נהוג ומקובל לומר ש'נשים במאי זכיין' ביאורו במה הן זוכות, מהי זכותן לעולם הבא, אם הן אינן עוסקות בגופן של הלכות והוויות כפי שגורס בעלה יומם וליל. אך ביאור אחר מצינו בביאורו של רבינו עובדיה מברטנורא בברכות, על מה שהשיב רבי אליעזר לחכמים 'לא זכיתי שתיאמר' - לא ניצחתי לחכמים, אף בשאלת הגמרא נשים במאי 'זכיין', הכוונה במה הן מנצחות את היצר, כפי שעושה הבעל בלימוד התורה, וזהו המסר שכל אחת צריכה לדעת עם הקמת ביתה, שבמה שהיא מאפשרת לבעלה לילך לבית המדרש, ומוליכה את ילדיה לתלמודם, בזה היא מנצחת את נצחונה האמיתי בתכליתה, אם זו התחושה שעמה היא צועדת ליישם זאת, היא תהיה מאושרת כגנרל המנצח במלחמתו הקשה מכל...

 

והיערות דבש חלק א' דרוש א ביאר שהרי הדרך היחידה היא לנצח את היצר הרע היא על התורה, כמו שאמרו בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, ועונה הגמרא הואיל ומסייעות לבעליהן ללמוד תורה, הרי היא כאילו הן לומדות בעצמן את התורה ואף תורה זו מסייען ללחום עם היצר הרע כאילו הן לומדות תורה.

 

החפץ חיים בתורה אור הביא מהספרים הקדושים, שכל תיקוני הנפש שנעשה ע"י לימוד התורה יהיה ג"כ למחזיק עכ"ל, ובקונטרס עץ פרי מאמר הגרי"א ספקטור אות י"ז ובשם עולם לח"ח הוכיחו מהגמרא שיש למחזיקי התורה כפרת עוונות על ידי התורה כמו הלומד עצמם, והוסיף הח"ח שיש להעמיס כן אף במה שאמרו נשים במאי זכיין.

 

איך אכן הנצחון הוא שלה אם אין לה את עצם הלימוד תורה?

 

אמרו בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א, ששנו במסכת כלה 'אמרו לו והלא בנות ישראל יש בהן דרך ארץ, א"ל ח"ו כל שאין התורה עוברת על פיו אין בו דרך ארץ', ואמר שלכן אצל האשה נמצא השטן, שאין התורה עוברת על 'פיה', היינו שאינה לומדת בפועל, ולכך דעתן קלה. אך ברור הוא הדבר שנשות ישראל זוכות לשבור את היצר הרע על ידי סיועם הגדול לבעל ולילדיהם ללמוד תורה, וככל שמרבות בכך כוחן גדול בפועל.

 

באלו כלים היא תוכל לעשות זאת, למול הקשיים והשחיקה המתמדת?

 

ידוע הוא, שסמלה של האשה הוא הצניעות, וכבר אמרו חכמינו שאין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, וביאר שם רש"י 'צנועה לצדיק, ופרוצה לרשע', אף שיותר היה מתאים לזווג צדקת לצדיק, מבאר המהר"ל, שמעלת האשה בעולמות העליונים היא רק בצניעותה.

 

מקובל לחשוב שצניעות הכוונה רק בלבוש, אבל צניעות במובן הנכון פירושו עשיית דברים אך ורק לשם שמים, בידיעת המטרה הברורה מראש, צניעות פירושה כל מה שיש לי אין לו שום צורך לבלוט החוצה, אין שום צורך שמישהו יידע ממנו, זה הכל בתוכי ביני לבין ה' יתברך, זו פירושה של הצניעות האמיתית.

 

אצל הבעלים הלומדים, ניכר מאד הצורך מידי פעם בפעם להראות הדברים אף בחוץ, הבעל לומד בחשק ולפעמים מחדש חידושים  רמים, הוא חשב עצמו כמי שחייב ללכת ולספר, שיידעו אותו האנשים. אך הנשים יש בתוכן רעיונות נפלאים, לפעמים יש להן רגש נפלא בתפילה, אבל הכל בפנים הכל בינן לבין הקב"ה, ואת עוצמת הדבר אין לשער ואין לתאר.

 

לעתים שואלות אותי הבנות, הכל יודעים מי הם גדולי הדור, אך מי זו גדולת הדור בדורינו. ואני משיבה בפשטות, שאם היינו יודעים מי זו גדולת הדור - היא לא היתה גדולת הדור, ולא רק שאף אחד לא יודע מי היא גדולת הדור, אלא בטוחני שגם גדולות הדור עצמן לא יודעות מכך, הכל בלתי לה' לבדו, ובעוד התכלית של איש זה תורה ויראת שמים, לימוד ש"ס יומם וליל, התכלית של האשה היא רק דבר אחד - בלתי לה' לבדו. 

 

אם האשה תדע זאת לאשורו, שהקב"ה ברא את העולם באופן שלכל אחד תפקידו המיוחד לו, וכמו בבית המלוכה שלכל אחד מעובדיו יש את התפקיד המדוייק שלו, ותפקידה של האשה הוא לראות בכל צעד ומעשה בחייה, האם היא מגבירה את רצונו של הקב"ה בעולם...

 

בתת מודע, ניכרים דברי אמת, אבל איך הן יחושו סיפוק גם הלכה למעשה?

 

בשעה שחזר רבי עקיבא לביתו, מלווה בעשרים וארבע אלף תלמידים, והכל יצאו לקראתו, היתה שם אף אשה אחת שבאה לקבל את פניו, היא התאמצה בכל כוחה להגיע לתנא הגדול רבי עקיבא, וכשהיא מגיעה אליו היא נופלת על פניה ומנשקת את רגליו, תלמידיו החשובים של רבי עקיבא לא ראו כי האשה הזו היא אשה מיוחדת, וביקשו להודפה ולסלקה משם. ואז נשמע קולו של רבי עקיבא באומרו - "הניחו לה שלי ושלכם שלה הוא...". 

 

רבי עקיבא גילה לנו סוד נפלא, האשה הפשוטה שישבה בביתה במשך עשרים וארבע שנים, בהם גידלה את ילדיה, האכילה אותם ורחצה אותם, אשה זו שאף אחד לא שמע עליה מעולם, כל התורה של התנא הגדול ועשרים וארבע אלף תלמידיו, שייכים לה. זהו חידוש עצום - גדלותן של הנשים היא פנימית, אין לה כל ביטוי חיצוני אפילו לא במעשיה, אי אפשר לעמוד על מהותה וגדלותה של אשה גם אם נעקוב אחריה עשרים וארבע שעות ביממה, אבל שכרה הוא לאין ערוך, שכל תורת בעלה והיוצא ממנו שלה הוא.

 

אם תדע האשה להעריך את תפקידה, אין ספק שלצד הקושי, היא תתמלא בחדות היצירה, וקיים חילוק מהותי בין הגברים לנשים, הרי אם בן עליה שואף להיות כמו האמוראים הוא ממש לא מציאותי, וכי יש  לו תכנית מעשית להגיע לכך, נכון שאדם צריך תמיד לומר "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי", כי עלינו לשאוף תמיד ליותר, ולחוש שעדיין לא הגענו לשלימות, אבל אין כל אפשרות ושום תכנית מעשית להגיע לכך. ואילו הנשים שומרות בדיוק על אותה מתכונת של קדושה ששמרו בנות ישראל ממתן תורה עד היום הזה, הנשים הן שומרות את המתכונת של עם ישראל, האשה מסמלת את הבית היהודי, וזהו תפקידן לשמור את משמרת ה' בדמותה ובצלמה מאז מתן תורה ומאז האמא העבריה הראשונה שרה אמנו. וכך האיש ממלא את הבית בתוכן, בתורה ובמצוות, אבל האשה יוצרת את המסגרת והכלי קיבול שיכיל את כל התוכן, ואף שהוא משתנה מדור לדור, וברור שישנה ירידת הדורות, אך מסגרת הבית נשארת במתכונתה ללא שום שינוי, השמירה על הבית, על הקדושה והטהרה, נשמרת באותה גדלות ששמרו אמותינו ועד היום הזה.

 

ואיך שומרים על אותה משמורת למול דורינו היתום?

 

חכמינו דיברו רבות בספרי היראה אודות כך, ראשית, היא השפעת הסביבה, כל דבר שאנו שומעים וקוראים אנו סופגים בתוכנו יותר מכל אומה אחרת, כפי שכתב זאת הרמב"ם שדרך ברייתו של אדם להיות נמשך, ואמרו חז"ל שישראל נקראו אדם ואין עובדי כוכבים קרויין אדם, ה"אדם" היהודי מושפע מהסביבה הרבה יותר מגוי, ותפקידן של שומרי המשמרת, לייסד את אבני הפינה לביתן במרחק רב מאותה השפעה שלילית שבאה מן החוץ. והחשוב מכל, הוא לרכוש את הגדלות בהתאם ליכולות והרמה של כל אחת, שכן מנוהג שבעולם הוא שכשנראה הדבר גדול מדי, מתייאשים מראש ואפילו לא מנסים לקחת חלק ועוד חלק ממנו.

 

נשים רבות אומרות תהלים, וישנן כאלו שאינן אומרות, מדוע כי הן חושבות לעצמן, הרי לגמור את ספר התהלים אינני יכולה להספיק עם עול הבית הרובץ לפתחי,  אני אומרת רק כמה פרקים כל פעם, ואם כן אין לכך שום ערך. אך זו טעות, אם לגמור את כל התהלים זו גדלות, הרי שאמירת כמה פרקים היא ניצני הגדלות שאותן עלינו לתפוס. ולעתים אף להיפך, אנחנו לא עושות דברים כי הם גדולים מדי עבורנו, אבל לפעמים הסיבה שאיננו עושים אותם היא משום שהם נראים בעינינו כקטנים מדי, וזוהי טעות, אכן כך הוא אין דבר גדול מדי, אך גם אין דבר קטן מדי עבור השי"ת, הוא יעשה הכל כדי לשמח אותנו, גם אם מדובר בפרטים הקטנים ביותר. יסוד זה מאוד נוגע למעשה, אמא יושבת במטבח ומכינה את השבת בחדוה, נכנס בנה הקטן ומבקש לשתות, האמא מכניסה מעט 'סירופ' לכוס ומוסיפה מים, אך אין לה כעת זמן לקחת כפית ולערבב שיהיה טעים יותר, נכון הילד יישאר בחיים גם אם כוס הפטל לא יהיה מעורבב כראוי, אמנם הוא לא יהיה כל כך מתוק, אבל לא נורא, האם זו מצוה לעשות את המשקה מעט יותר טעים, התשובה היא כן! אם זו המצוה המוטלת עתה עלייך, עשי זאת באותה חדוה של עשיית מעשה גדול, כי כך בונים את שלבי החיים שלב אחר שלב.

 

לסיום - מבקשת הרבנית להדגיש - אם האשה תדע ותעריך, שהזמן שבעלה לומד תורה בשמחה, זהו הזמן הכי מאושר של שניהם גם יחד, היא תחזק אותו ואת ביתה גם יחד, ואין הדבר תלוי דוקא אם הוא לומד ושוקד 18 שעות ביממה או שעתיים... גם אם אלו שעתיים, לגבי הבית הם השעות הקסומות ביותר, ששום הון שבעולם לא ישווה להם, ואותן יש לייקר, ואם הבעל יחוש שאכן שעותיו אלו הן היקרות מכל, הוא יתחזק ויתעלה בהם.  הפנמה והתייחסות נאותה לכך, תחזק את הבית כולו, ותצעידו למקומו הראוי במסילה העולה בית ה'.

תגובות
11.   ברכה (27/10/2009 10:32:36)
10.   שרה כהן (19/10/2009 09:22:43)
9.   אברהם שלזינגר (15/10/2009 13:02:02)
8.   
ואני אזון ואפרנס ואכלכל
נטורי קרתא (14/10/2009 16:59:27)
7.   שי (14/10/2009 07:16:39)
6.   יענקלה (14/10/2009 00:37:04)
5.   שושנה ריזל (14/10/2009 00:09:21)
4.   מוישל'ה (26/01/2009 11:54:27)
3.   בתי (28/08/2008 09:09:55)
2.   בינה אורבך (10/06/2008 17:21:21)
1.   מרים (3/06/2008 12:26:50)
עוד בנושאי נשים
שידוכים: פגישות נוספות באמת מועילות או מורידות?, 20/07/2008
חיפוש אחר בן תורה, 2/07/2008
קידוש בשבת, 15/06/2008
החלפת שם, 2/06/2008
הצפייה העתידית לבעל התלמיד חכם

© כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים ולאתר שטייגן
עצם הגלישה והשימוש באתר הינו הודאה על הסכמה לתנאי השימוש.התכנים באתר נשלחים ע"י גולשים. אנו עושים את מירב המאמצים לבדוק זכויות יוצרים לתוכן. אם בכל זאת ישנו תוכן השייך לך או שאתה בעל הזכויות או כל תוכן פוגע אנא פנה אלינו דרך "צור קשר"
או בפקס 08-63608080  ונסירו מיידית. תודה על שיתוף הפעולה.
שותפים לאחזקת האתר:  
בסיוע עמותת חינוך וסיוע באהבה מ.ע. 580418440
אחסון אתרים יהודי מתקדם ציוד משרדי לעסקים אנטי וירוס

בניית אתרים בניית אתרים